מאגר סיפורי מורשת

פתח דבר

שמי עודד יניב ואני סבא של רותם ליפשיץ. נולדתי ביום ה-15 ביולי 1941 בארץ, בבית החולים בילינסון שבפתח תקווה משום שהוריי התגוררו אז בכפר סבא הסמוכה.

כשהייתי בן שנה עברו הוריי להתגורר על הכרמל, בחיפה. בתחילה גרנו בדירות שכורות ובקיץ 1950 עברנו לגור בביתנו החדש שעדיין היה בשלבי בניה. בדירה זו בילינו גם בזמן השלג הגדול של 1950, ללא טלפון וללא חשמל. בשנים הראשונות למדינה המזון היה בקיצוב, מאחר ולא היה מספיק אוכל. הממשלה חילקה את המזון שהיה בארץ לפי גודל המשפחות ולכל אדם הייתה הקצבת מזון שחולק לפי פנקסי נקודות. הוריי, בכדי לתגבר את כמות המזון (קנייה ב"שוק השחור" לא הועלתה כאפשרות), החליטו להקים לול תרנגולות בחצר כך שעופות לאכילה היו בשפע. התרנגולות הואכלו בשייריי מזון ממחנה צבאי שהיה בקרבת מקום. הלול גדל וצמח עד שהייתה תקופה שהיו לנו למעלה מ-500 עופות ו-50  תרנגולי הודו. אחרי שנה וחצי החליטו הוריי לנקות את הלולים מהפרשות העופות ופיזרו את הזבל בכל שאר הגינה. אחרי ארבעה חדשים התפלאו למצוא שמזבל העופות שפוזר בגינה צמחה כמות גדולה של עגבניות ששמחנו לחלק בין השכנים והידידים.

כשהייתי בערך בן 9, בכיתה ד', למדנו שרטוט של אותיות עבריות. אבא, שביקש להקים מצבת זיכרון בבית הקברות של משפחתו בגרמניה, הביא שרטוט של מצבת הזיכרון עם כיתוב השמות בני המשפחה שנרצחו ונעלמו בשואה בגרמניה. את הכיתוב הגרמני יכלו להכין בגרמניה אך את הכיתוב בעברית לא היה מי שיבצע. קיבלתי על עצמי להכין את הכיתוב של המצבה בעברית. לימים כשנסעתי לבית הקברות שבגרמניה, ראיתי שהמצבה עומדת בכניסה ונראית כפי ששרטטתי אותה. שמתי את תמונתה כפתיח לחוברת "אין את מי לשאול" (בהמשך ארחיב אודותיה).

מצבת הזיכרון

למדתי בבית הספר הריאלי בחיפה 12 שנה וסיימתי תיכון בשנת 1959. לאחר מכן התגייסתי לצבא, שירתי כחובש וחלק מהזמן הייתי בפנימייה הצבאית שליד בית בירם (התיכון של ביה"ס הריאלי).

לאחר מכן עברתי ללמוד רפואת שיניים בירושלים בשנת 1961. באותם ימים העיר הייתה מחולקת והחומה בין מזרח העיר לבין המערב עברה ליד המשרדים והמעבדות של בית הספר לרפואה ורפואת שיניים. אהבתי להתבונן בבניינים הישנים של ביה"ס שהיו חלק ממה שנקרא מגרש הרוסים. מגג הבניינים אפשר היה להציץ ולראות חלקים מהעיר העתיקה שהייתה בשלטון ירדני. אהבתי לשוטט גם בשכונות השונות: המושבה הגרמנית, בקעה, טלביה וכו'. את לימודי רפואת השיניים התחלתי בבניינים שונים המפוזרים בעיר ורק בשנת 1964 עברנו ללמוד בבניין החדש הקיים עד היום במתחם בית החולים הדסה בעין כרם.

בקיץ של סוף שנה שנייה ללימודים (מתוך שש) הלכתי לעבוד במפעלי ים המלח שעברו תנופת הרחבה ופיתוח. היה זה מפגש מכונן ומרתק בין בחור מהכרמל לבין מה שמכונה "ישראל השנייה", עולים חדשים שיושבו בנגב והוסעו לעבודת כפיים בסדום הלוהטת. בעוד שלי זו הייתה עבודה זמנית, עבורם זה היה מקור הפרנסה היחיד.

בשנת 1964 נשאתי לאשה את קרן לבית סלומון, חיפאית גם כן, וכך שנינו היינו סטודנטים בירושלים. בשנת 1967 עברנו את מלחמת ששת הימים בעיר המופגזת וזמן לא רב לאחר מכן, עם סיום לימודיי, הייתי צריך לתת כמה חודשי שירות צבאי, להשלמת השירות שהפסקתי כדי להיכנס ללימודים בבית הספר לרפואת שיניים. שירות משלים זה, והפעם כרופא שיניים, היה במצפה רמון, בבית הספר לקצינים בה"ד 1 שזה אך נפתח. מצפה רמון של אז לא השתנתה בהרבה מזו של היום…

במעבר חד נסענו לאחר מכן לניו יורק (שנת 1969-1970) ללימודי המשך. לקראת הנסיעה החלפנו את שם המשפחה מויינשנק ליניב כי רצינו שם עם צליל ישראלי-עברי, בהתאם לרוח בן גוריון (ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל) ולרוח ששררה אז בארץ. אבא שלי לא היה מאושר מההחלטה אך את הנעשה לא היה נתן להשיב… נותרה רק חותמת שהכין עבורי "דר' עודד ויינשנק" אך לא נעשה בה שימוש. עם שובנו ארצה החלטנו שירושלים היא העיר "שלנו" והשתקענו בה לצמיתות.

כמה מילים על אשתי, קרן: אנו נשואים כיום 56 שנים. קרן היא דור ששי בארץ, בת למשפחת סלומון (יואל משה סלומון היה סבא רבא שלה) ואבות המשפחה החיו את היישוב האשכנזי בעיר, תחילה בעיר העתיקה ולאחר מכן בשכונת "נחלת שבעה" שיואל משה סלומון נמנה על מקימיה.

כיום אנחנו שנינו גימלאים. קרן עסקה בחינוך מיוחד בדגש על שימוש במחשב לילדים עם מוגבלויות פיזיות ותקשורתיות. הגן השיקומי בו עבדה היה מחלוצי הכנסת המחשב לעבודה עם ילדים אלו בארץ. שלושת ילדינו: אילן, יעל ונועה (אימא של רותם) נולדו פה בביה"ח הדסה עין כרם וכאן עברה עליהם ילדותם. כיום איש מהם אינו מתגורר בעיר.

קצת על הרקע המשפחתי שלי

אמי, שרה לבית שטיינפלד, נולדה בפולין ועלתה בשנת 1925 כילדה קטנה ארצה עם אמה וארבעת אחיה (הילד הששי כבר היה "צבר"). סבא שלי, יעקב שטיינפלד, עלה לפניהם כדי להכין את בואם. אמא הייתה עקרת בית.

תמונת תעודת העלייה ארצה של המשפחה

אבא שלי, יהודה (לאו) ויינשנק, עלה ארצה מגרמניה במסגרת הכשרה שעבר ביוגוסלביה והשתקע בקיבוץ יגור ליד חיפה. בשל העובדה שהגיע ארצה עם רישיון נהיגה, הצליח לאחר שעזב את הקיבוץ למצוא עבודה כנהג משאית ולאחר מכן התקבל ל"אגד" ועבד שנים רבות כנהג אוטובוס. אימא התגוררה ברעננה ונישאה לאבא בשנת 1939.

דודי רעננה, אליהו סלע ז"ל  היה אחי אמי, הצבר שהזכרתי. הוא התגייס לפלמ"ח בהיותו כבן 17 ובמהלך שירותו הפך לקצין המבצעים של "חטיבת הראל" שנלחמה באזור ירושלים והסביבה, כולל הדרך לירושלים הנצורה במהלך מלחמת השחרור. דמותו מאד ריתקה אותי וסיפורי הגבורה אודותיו נכתבו בכתבים רבים, ביניהם ספרו של יורם קניוק שהגדיר אותו כקצין הכי חכם וגיבור. את סיפורי ההגנה על ירושלים כמעט ולא שיתף עם המשפחה עד אשר בננו הבכור אילן ביקש כמתנת בר מצווה שהדוד יספר. אילן היה סקרן לגבי השלדים החלודים (היום צבועים) הפזורים לאורך שער הגיא. רעננה העניק לנו יומיים מרוכזים עם סיורים באתרי הקרבות ואת זה כל המשפחה זוכרת ונוצרת. את הסיורים סיים רעננה בביקור בבית העלמין הצבאי בקריית ענבים, שם נקברו מיטב חבריו, לוחמי פלמ"ח צעירים. היה מאד מרגש.

סיפורו של אבא שלי וסיפור משפחתו שנספתה בשואה יובאו בהמשך.

יש לי אחות אחת, טובה פרידמן, ילידת חיפה, המתגוררת בתמרת שליד נהלל. הוריי נפטרו בגיל צעיר יחסית (אמא בגיל 49 מסרטן ואבא נפטר בחטף בגיל 63 בעקבות מפרצת). מה שמלווה אותי עד היום הוא שלא הספקתי לשמוע מפיהם את כל הסיפורים ויש לי עוד המון שאלות..

תקופות מעצבות בחיי

כשהייתי בן 16, בחופש הגדול שבתום שנת הלימודים העשירית (1957) ביקר אצלנו בבית קרוב רחוק שמשפחתו התגוררה בפריז, אשר שהה אצלנו כחודש ימים. במהלכם נסעתי אתו לאילת, לגליל, לתל-אביב והראיתי לו את הארץ כמיטב יכולתי. יש לזכור שבאילת לא היה מלון, ואם רצית ללון שם אפשר היה לשכור חדר בדירה, התנאים היו בסיסיים ביותר בלשון המעטה. השתדלתי כמובן לארח את הקרוב להפגיש אותו עם חברים שלי (הוא גדול ממני בשנה), ובילינו נחמד את החופש.

בחג הפסח שלאחר מכן קבלו הוריי מכתב מהורי הבחור ובו הזמנה-הצעה לשלוח אותי לאירופה, לביקור גומלין. נסיעות לחו"ל לא היו נפוצות אז כמו היום, רוב הנוסעים שטו באוניות ולא טסו באווירונים. לשלוח ילד שעוד לא מלאו לו 17 לבד לא היה מקובל ואולי אפילו מעט מפחיד. אני זוכר את אבא שלי שואל אם אני באמת רוצה בנסיעה זו. עניתי לו שאשקר אם אומר שאינני רוצה בנסיעה. אמרתי גם להורים שאני יכול לממן מכספי חלק מכרטיס הנסיעה. מאיפה היה לי כסף? משך שנת הלימודים מדי פעם במוצאי שבת וחג וכן מדי פעם גם בערבי השבוע חילקנו חברי משה ואני את העבודה של סדרן נוסף בבית הקולנוע שבמרכז הכרמל – קולנוע "אורלי". בית הקולנוע שייך היה בחציו למשפחתו של חברי והיה שם סדרן אחד קבוע, אך במקרים שבית הקולנוע היה מלא, סדרן אחד לא הספיק. משה ואני שמחנו על התוספת שקבלנו לדמי הכיס. באותה הזדמנות גם יצא לי לצפות בסרטים רבים שעלו על האקרנים וזאת ללא תשלום!

הטיול כלל שיט באונייה (קטנה וישנה בשם ארצה) לגנואה ומשם למחרת ברכבת לשוויצריה כולל החלפת רכבות בתחנות צומת, שהות אצל קרובים וגם אצל זרים, שהות באכסניות נוער (בבריסל בזמן התערוכה העולמית, Expo 58). ביקרתי בשוויצריה, בפריז, בלונדון ושוב בפריז. בפריז ביקרתי בכל אתרי התיירות כמו המוזיאונים הגדולים שכמותם לא היו פה עדיין – שער  הניצחון ומגדל אייפל. ראיתי גם את הצעירים היושבים בבתי הקפה ונהנים, מחזה נדיר בישראל של אז, כשמרבית מבקרי בתי הקפה היו מבוגרים. בלונדון ביקרתי באתרי התיירות המקובלים כמו המבצר של לונדון וארמון המלוכה עם טקסי חילופי המשמרות. ראיתי הצגה אחת והופעת בלט אחת, גם כן בילוי שלא חוויתי בישראל של שנות החמישים. הפרק האחרון במסע היה חופשה קצרה בריביירה הצרפתית.

השתדלתי לא לבזבז הרבה כסף והצלחתי להתקיים משך חודש וחצי באירופה בפחות מן ההקצבה הרשמית של מדינת ישראל שהייתה נהוגה אז. כשהגעתי לעיר הנמל מרסיי ברכבת, הייתי צריך להגיע לנמל והיה לי כסף מוגבל לתשלום לנהג. נסעתי עד שהמונה הראה סכום הקרוב לזה שהקצבתי לו ואמרתי לנהג שיעצור ויוריד אותי באותה נקודה.

באופק כבר ראיתי את האונייה "תיאודור הרצל", אונייה גדולה וחדישה שנחשבה לאוניית פאר במושגי הזמן ההוא. הנהג לא היה מאושר אך אמרתי לו שזה מה שיש לי וירדתי המשכתי ללכת עוד שעה עם המזוודה הכבדה עד שהגעתי לאונייה. הגעתי עם יבלות בידיים מן המזוודה אך בהרגשה טובה שעמדתי במשימה והחזרתי 50$ בחזרה!

באותם ימים רחוקים לא חלמו על כרטיסי אשראי וגם לכל מדינה באירופה היה מטבע משלה והיה צריך להחליף מטבע לארץ שבה ביקרו. הנוסעים השתמשו גם בהמחאות נוסעים שהיה צריך לפרוט. ברור שטלפון או פלפון לא היו בנמצא. בארץ נהניתי מנסיעה חינם כי אבא שלי היה חבר ב"אגד". לנער שגדל בסביבה מוגנת ולא בדיוק במרכז העולם, לנסוע לעולם הגדול ולראשונה ללא תמיכה של הבית ובלי תקשורת מיידית לא היה פשוט אך ההתגברות על כל הקשיים הייתה מאוד מתגמלת.

סבא יעקב שטיינפלד בא להיפרד מנכדו עודד בנמל חיפה טרם נסיעה

תנועת הנוער ומחנות העבודה

כנער הייתי חניך בתנועת הצופים. בית הספר בו למדתי בחיפה היה קפדן מאוד, וחייב אותנו התלמידים להצטרף לתנועת נוער. מי שביקש להשתתף בתנועה אחרת ולא בצופים היה חייב להביא אישורים מהבית שההורים אמנם מבקשים את השינוי הזה.

בגיל 14 יצאתי למחנה עבודה. המטרה הייתה לתת לנו ה"עירוניים" להתנסות בעבודה חקלאית. בשנים הראשונות העבודה הייתה קלה יותר ועסקנו בקטיף של תפוחי עץ. באותה תקופה של צנע לא ניתן היה לקנות תפוחי עץ בחנות הירקות ומרכולים (סופרמרקטים) בוודאי ובוודאי לא היו עדיין, כך שזו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי תפוחי עץ טריים. התפוחים כל כך טעמו לנוער שנדמה לי שלא הבאנו תועלת מרובה לקיבוץ חולתה בקיץ ההוא, כי אכלנו מהתפוחים בכל פה. משך המחנה היה כשבועיים. בשנים הבאות היה קשה יותר ונשלחנו לאסוף גזרים בשדה. האיסוף היה ידני כי לא היו עדיין מכונות שיעשו את העבודה. גם העבודה בכרם, כשצריך לקום ב-4 לפנות בוקר כדי לנצל את השעות הקרירות יותר של היום, לא הייתה קלה ביותר אך לא הזיק לנו כלל לעבוד ולהתנסות כנוער עירוני בעבודה חקלאית. היום הדברים שונים כי יש מכשור כבד שמבצע חלק מעבודת האדמה בשדה שלא לדבר על העובדים הזרים העושים חלק מהעבודה הקשה. כל מחנות העבודה, חוץ מן הראשון, נמשכו חודש ימים כשהתקשורת עם הבית הייתה במכתבים בלבד. פלאפונים לא היו לנו, ובחלק גדול מן הבתים לא היה טלפון כלל. ההתנסות הייתה טובה, גם אם לא קלה. היה צריך להסתדר עם ארוחות בשעות קבועות בחדר האוכל של הקיבוץ וגם לקבל את המזון המוכן לחברי המשק על ידי עובדות המטבח ואחרי האוכל להחזיר את המגש ולהשאיר את המקום נקי. באותם ימים אגמון החולה טרם נוקז ונראה כמו ביצה גדולה עם צמחייה סבוכה. זה לא מנע מאתנו להשתכשך שם בכיף ובסך הכל נהנינו מאוד חרף הקשיים. (על ייבוש החולה לחצו על הקישור).

משפט שזכור לי מהעבר: והצנע לכת 

כבר סיפרתי בתחילת המסמך שלמדתי בבית הספר הריאלי בחיפה מכיתה א' ועד כיתה י"ב. בבית הספר הקפידו על "תלבושת אחידה": לבנים חולצה ומכנסי חאקי בקיץ, ובחורף נוספו סוודר אפור או כחול כהה וניתנה אפשרות למכנסי צמר אפורות. הבנות חויבו לבוא בשמלה תכלת בקיץ ובחורף חצאית צמר אפורה ואפודה או סוודר כחול כהה. לבנים נוסף כובע טמבל חאקי אותו חבשו בשיעורי תורה. על הכובע וכן על כיס שמאל של החולצה/שמלה היה חייב להימצא סמל בית הספר. בכתות הנמוכות הוא היה מבד ובכתות הגבוהות, סיכת מתכת בדש שמאל. על הסמל היה ציור של מבנה בית הספר הראשון שנבנה (בהדר הכרמל) והכיתוב "והצנע לכת" (ספר מיכה, פרק ו' פסוק ח'), צמד מילים שהביעו כוונה חינוכית אשר למדתי להאמין בה ולאורה חינכתי גם את ילדי (לא להיות "שוויצרים").

השואה כפי שבאה לידי ביטוי בחיי אבא שלי והוריו

לסבא שלי מצד אבא קראו זיגמונד ולסבתי קראו אידה. לזוג היה רק בן אחד, לאו (יהודה). הם גרו בעיירה בשם וינדסבך בדרום גרמניה (מדינת בווריה). המשפחה חיה במקום למעשה כבר מסביבות שנת 1600 וקברים רבים של בני המשפחה מצויים עד היום בעיירה סמוכה (גיאורגנסגמונד) ולא ניזוקו בעת מלחמת העולם השנייה ושלטון הנאצים. סבא שלי, זיגמונד, ראה עצמו כגרמני בראש ובראשונה והיה גאה בשירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה. זיגמונד ואידה לא העלו בדעתם כלל שייתכן שהם ייפגעו מהשלטון הנאצי.

לעומתם, אבא שלי, יהודה, קרא את ספרו של היטלר מיין קאמפ כשהיטלר עלה לשלטון בשנת 1933 והבין שעליו לברוח מהעיירה כי שם כולם הכירו את כולם. הוא עזב את בית הוריו והגיע לברלין, שם לא הכירו אותו. בהמשך הוא הצטרף שם לקבוצת צעירים שהלכה להכשרה לקראת עלייתם לארץ ישראל. ההכשרה התקיימה ביוגוסלביה. בשנת 1934 עלה לארץ וגר חצי שנה בקיבוץ יגור. חייו בתקופה הראשונה בארץ לא היו קלים וכמו כן היה מנותק מהוריו שנותרו מאחור. זיגמונד, אבא של אבא שלי, ביקר בארץ בשנת 1936. לאחר מכן אבי נסע לפגוש את הוריו בשנת 1937 במקום נופש בהונגריה. לאחר מכן לא ראה אותם יותר, אך שמר עמם על קשר מכתבים בשנים הראשונות למלחמה, כל עוד היה אפשר.

זיגמונד ואידה לא האמינו שהעתיד לקרות יתממש ויתרחש. אבא שלי סיפר שהוריו אמרו לו "הסוס והאוטו מחכים לך בבית" וקיוו שהוא ישוב. בבית בחיפה ידענו שהם נספו בשואה אך היה חסר לי מידע שאותו השלמתי רק לאחר שנים רבות.

לפני כשלושים שנה נסענו, קרן ואני, לבקר בטרזין, הואיל וידענו כי הסבא והסבתא שלי שהו שם לאחר גירושם מנירנברג. טרזין שוכנת בצ'כיה אך בזמן המלחמה נקראה טרזיינשטאט. זה היה מחנה ריכוז וכיום יש בו מוזיאון וארכיון מסמכים. חלק מהמבנים ששמשו את הנאצים עודם עומדים על תילם. בזמן המלחמה הוליכו הנאצים שולל את שאר העולם והציגו את המחנה כמקום מגורים נורמלי, עם חיי תרבות עשירים (תיאטרון וקונצרטים).

שם, בארכיון, התגלה מה קרה להורי אבא שלי. הגרמנים תיעדו הכל: שמות המגיעים למחנה ומועד הגעתם, שמות המשולחים מהמחנה לעבר מחנה ההשמדה אושוויץ ומועד עזיבתם את טרזיינשטאט ליעד הסופי. בקשנו וגם קבלנו את התיעוד הזה.

טרזין היה מחנה ריכוז. אושוויץ היה מחנה השמדה. אין את מי לשאול-

אצלנו בבית היה תיק ירוק מלא מכתבים בכתב גרמנית ישנה ולא יכולתי לקרוא אותם ולהבין אותם. כעת כגימלאי, החלטתי לפתוח את התיק ולגלות את תוכנו.

כמה מילים על תקשורת בין הסבים בגרמניה לבין בנם שהיה כבר בארץ ישראל: התקשורת בין אבי, יהודה, שבארץ ישראל לבין הוריו שבגרמניה הייתה באמצעות מכתבים. מן המכתבים שפוענחו עולה עד כמה המתינו בקוצר רוח לשמוע מה עובר על הבן אך באותם ימים לקח זמן רב עד שמכתבים עברו והגיעו ליעד שנשלחו אליו. למרות הקושי, נודע לזיגמונד ואידה, הסבים שלי, שאבא שלי התחתן עם אישה בשם שרה וגם על כך שאני נולדתי.

הם כתבו גם ל"בתם שרה היקרה" (הכוונה לאימא שלי) ושמחו מאד עם החדשות. החומר המקורי שנאסף נמסר ל"יד ושם" ואילו אני ריכזתי הכל בספר בשם "אין את מי לשאול…" וחילקתי אותו לבני משפחתי.

אידה וזיגמונד ויינשנק ז"ל

בנוסף, חתני יואב לקטוש ושחר ליפשיץ (אבא של רותם) הקימו יקב קטן וקראו לו בשם "יקב ויינשנק". הסיפור מופיע בקצרה על תווית הבקבוק. זו דרך נפלאה בעיני להנציח את שמותיהם של אידה וזיגמונד ויינשנק.

בקבוק היין והסיפור שבתווית האחורית

סוף דבר

ביתנו הוא בירושלים, פה נולדו ילדינו ואנו כיום גימלאים ושמחים לבלות עם המשפחה והנכדים בהזדמנויות השונות. השנה האחרונה, שנת מגיפת הקורונה, מנעה מאתנו להיות ספונטניים ולפגוש את המשפחה, כמו גם בבתים רבים אחרים בישראל ובעולם. אנו מקווים כי נוכל לשוב בקרוב ולפגוש את כולם בשמחות ובבריאות טובה. לנו ממתינות כרגע (פברואר 2021 עד יולי 2021) כמה שמחות: בת המצווה של רותם, שני בר מצוות וגם יום הולדתי ה-80 החותם את רשימת השמחות הללו.

כל המשפחה

הזוית האישית

עודד: לסיום אוסיף ואומר שהיה לי כיף ומשמעותי להצטרף לתכנית הקשר הרב דורי. אני שמח על ההזדמנות שניתנה לי לשמר ולתעד את הסיפור המשפחתי שלי.