מאגר סיפורי מורשת

סיפורן של שתי משפחות: האחת שורשיה בירושלים העתיקה. השנייה בשבלי שבליטא והמפגש ביניהן.

משפחת שיפמן

מיכאל המורה והמחנך 

אבי, מיכאל שיפמן, נולד בירושלים העתיקה בשנת 1892. אמו, ציפורה, נולדה אף היא בירושלים. אביו מחסידי "קרלין", היה מלמד בחדר וכל עיסוקו לימוד תורה, תפילה וצום בימי שני וחמישי. לא ייפלא אפוא שפרנסתו הייתה דחוקה והמשפחה סבלה מעוני ומחסור. קצרה היריעה מהכיל את קורותיה וסבלותיה של משפחת סבא מיכאל בזמן השלטון התורכי ומלחמת העולם הראשונה.

מיכאל שיפמן העלה את זיכרונותיו בספר משפחתי ובו הוא מתאר:"עוד שמחה משפחתית אני זוכר, היום שהכניסו אותי לחדר. אבא עטף אותי בטלית והביאני אל המלמד בגיל 3. לימוד א"ב היה פרטני, המלמד אומר את דבריו בניגון ומצביע במקל שבידו על לוח האותיות. אשת המלמד הייתה זורקת סוכריות כאילו המלאך זורקם לילד החביב."

"בחורף למדנו שעות אחדות גם בחשיכה לאור מנורת נפט או עששית. בלילה היינו חוזרים הביתה תוך כדי שירה. היינו קמים באשמורת הבוקר ללמוד בבית המדרש. איש אחד היה עובר ברחוב ושר "עצל עד מתי תשכב? קומו התעוררו לעבודת הבורא." מיכאל למד בישיבת "עץ חיים" שעיקרה לימודי קודש. אולם, בשלב מסוים הוא בחר לחולל שינוי בחיי משפחתו ולא להתבסס על חשבון "דמי הישיבה" דהיינו, תרומות ונדבות. הוא הצטרף לבית הספר של כי"ח בירושלים בו לימדו גם מקצועות הומניים כולל טבע, ציור, נגרות וסנדלרות- "תורה ומלאכה".

בשנת 1912 מיכאל נשא לאישה את בתיה לבית מירסקי ויחד נדדו ממושבה למושבה שם שימש כמורה ומחנך: ירושלים, יסוד המעלה, ראש פינה, צפת, עקרון, בת ים ולבסוף השתקע בבני ברק. הוא היה אחד מראשוני המתיישבים של העיר בני ברק, שהייתה בראשית שנותיה מושבה עטורה ב- 7 גבעות חול ופה ושם פזורים צריפי עץ. היטיבה לתאר את אווירת המקום המשוררת והסופרת ש. שפרה ( אחותה של רחלה שדמי, סבתו של אלון ) בספר "רחוב החול" בו תיאורים נפלאים של הנוף החולי, הפרדסים, ייללת התנים ומערכות היחסים ההדוקות בין יושבי המקום ואנשי הכפר הערבי הסמוך.

מיכאל לימד בבית ספר "מזרחי" בו למדו בנות ובנים ולימדו מורות ומורים מקצועות רבים: תנ"ך, תלמוד, מולדת, טבע, גאוגרפיה, ציור ועבודת גינה. מיכאל הקים בבית הספר מועדון חקלאי ומשתלה לחלוקת שתילי ירקות לתלמידים. גינתו זכתה בגביע של הנציב האנגלי בארץ. וועדת האגרונומים שבדקה את הגינה ציינה "אצלך הכל מסודר ומדויק כמשק גרמני למופת". מיכאל הירבה בהעלאת הצגות בבית הספר שאת חלקן כתב בעצמו ושימש כבמאי ותפאורן. זכורני, כילדה, את סלון ביתנו רוחש ככוורת דבורים עמלות. אמי טורחת להכין דבק בסיר ענק ובו קמח ומים, בוחשת ומבשלת. אבא ומספר תלמידים מכינים קונסטרוקציה של ספינה, מדביקים עליה עיסת נייר מגזרי עיתונים. חרוטה בזיכרוני ספינה מעשה ידיו ממלאה את "סלון" ביתנו לצורך ההצגה "משפט האלמנה עם הרוח".

בט"ו בשבט ערך תהלוכה חגיגית בה הילדים נשאו כרזות- "כי האדם עץ השדה" ו-"כי תבואו אל הארץ ונטעתם…" המציינות את חשיבותן של הנטיעות בארץ. עד היום עומד עץ אקליפטוס עב כרס שאותו נטעו תלמידיו ברחוב ירושלים בבני ברק. כמאמר הפתגם "התפוח אינו נופל רחוק מהעץ" ממשיך נכדו של מיכאל, דני שדמי, אביו של אלון, את דרכו: אהבת טיולים, אהבת הצומח ולא פלא שבחר ללמוד בפקולטה לחקלאות וכיום הינו אחד מבעלי משתלת "יער" במושב משמרת.

מיד עם רכישת בית קבע ופיסת אדמה מסביב לו, הקים מיכאל משק כפרי זעיר שכלל לול עופות, דיר עיזים, עצי הדר, ברושים וזרע זרעי פרחים וירקות בערוגות. בני הבית נהנו מאוד הן מהתוצרת והן מההווי סביב המשק: חליבה, איסוף ביצים, מתן שמות לעיזים כגון "מדאם פיפי" "בונבון" וכולי.

אמי, בתיה, שימשה עזר כנגד מיכאל. בהיותה בת 18 היגרה כל משפחתה, הוריה וארבעת אחיה, לאמריקה ואף לה הוכן דרכון. אולם היא קרעה אותו לגזרים כי העדיפה להישאר בארץ ישראל עם בעלה מיכאל מתוך אהבת הארץ. היא ליוותה  אותו בכל נדודיו במושבות השונות על אף המחלות, הקשיים והסבל, גידלה עמו 8 ילדים וקיבלה הכל באהבה. היא נפטרה בת 104 וזכתה לחיות בשלוש מאות: המאה ה- 19, המאה ה- 20 והמאה ה-21.

אני, רחלה לבית שיפמן, נולדתי כבת זקונים למשפחה בת 8 צאצאים ובהגיחי לאוויר העולם הייתי כבר דודה לשני אחיינים. ביתנו היה מוקף גינה ועצי תות וברוש ואני השתעשעתי עם העיזים והגדיים בחצר.

כיון שכל השכונה היתה מוקפת חולות ללא כביש שיחקנו שעות רבות במחבואים, תופסת, "דודס" ו"סימני דרך". בדרך כלל רצנו יחפים בחול הלוהט. קרוב לביתנו היתה חורשת אקליפטוס שאנו, הילדים, כינינו "היער" ובו עבר נחל אכזב "הואדי".  בכל חורף היה הואדי זורם ואף עולה על גדותיו ואז אין יוצא ואין בא. יום חג לילדים- אין בית ספר.

למדתי בבית ספר "מזרחי" בו למדו בנים ובנות, ואבי מיכאל היה בין מוריי. לבית הספר הלכנו עם ילקוט עור על השכם ושקית בד שבה היו מפית, מגבת קטנה ומנת האוכל שהוכנה בבית. בארוחת עשר היה עלינו לפרוש המפית על השולחן, ליטול ידיים ורק אז להתחיל לאכול. אחות בית הספר נהגה לבקר בכיתות במפתיע ולבדוק קיומן של המפית והמגבת, ציפורני ואוזני הילדים וכמובן את שיער ראשינו. בביקור האחות בכיתה נהגנו לשיר את השיר " יש ידיד טוב לכולנו ניקיון הריהו שמו".

הייתי חברה בתנועת בני עקיבא בה לקחו חלק בנות ובנים בפעילות ענפה באמצע השבוע ובשבתות. בקיץ נערכה הפעילות במחנות עבודה בקיבוצים. לימים "עליתי בדרגה" ושימשתי מדריכה בתנועה.

משפחת שדמי (פשדמסקי)

חיים שדמי איש העלייה

אבי, חיים שדמי לבית פשדמסקי, נולד בשנת 1915 למשפחת רבנים ידועה וגדל בליטא בעיר שבלי. הוא למד שם בבית ספר עברי בו הדגישו את הקשר לארץ ישראל ואת החשיבות של העלייה לארץ. מעיון בספר הזיכרונות, שכתבו לו חבריו לכיתה, ניתן ללמוד על הקשר ההדוק של בוגרי ביה"ס לארץ ישראל.

נאמן לרוח בית הספר ולמורשת המשפחה עלה חיים ארצה בשנת 1935 לערך והשתקע בירושלים. קדם לו אחיו הבכור משה שדמי שלימים היה מורה בחווה החקלאית של יצחק בן צבי בירושלים ובבית הספר הריאלי בחיפה. בתקופה בה עלה חיים ארצה עלו גם אחיו אברהם ואחותו שושנה, ממייסדי קיבוץ תל יצחק בשרון. אח נוסף, הלל, נשאר בליטא והיה פעיל עלייה שם. הוא ראה את יעודו בעידוד העלייה, השתתף בקונגרסים ציוניים ולמרות שהיה בידו סרטיפיקט (אישור) לעלייה ארצה טיפל בהעלאת אחרים וכשרצה סוף סוף לעלות- אחר את המועד ונספה בשואה.

בירושלים חיים עבד בעבודות שונות בין השאר כפועל בניין. החיים היו אז קשים לעולים: הפרנסה לא הייתה זמינה ותקופות ארוכות היה מחוסר עבודה. בהעדר עבודה, כשהבטן מקרקרת ובקור הירושלמי ללא חימום בחדר בו גר- נהג ללכת מפעם לפעם לקונצרטים (שחלקם היו בחינם) לא בהכרח לשמיעת המוזיקה אלא למטרת שינה באולם מוסק ומחומם. אחד מהקונצרטים הללו היה בניצוחו של טוסקניני בחודש דצמבר 1936.

בתקופה הירושלמית פגש חיים את שעתידה הייתה להיות אשתו- יפה לבית אולניק. יפה עלתה ארצה מרוסיה הלבנה באותה תקופה. בהיותי בגיל 4 לערך עברה המשפחה לבני ברק. המשפחה בת  5 נפשות ( כולל סבתא ) התגוררה בדירה שכורה בת חדר אחד. לימים עברה המשפחה לבית משלה בשכונה אחרת, כשבמקביל החל חיים לעבוד בסוכנות היהודית, במחלקת העלייה.

כנראה שהייתה זו "מחלה משפחתית", האח הלל והאח חיים. גם האחרון הקדיש את כל מרצו להעלאת יהודים. הוא טיפל בעליה מארצות רבות ובתחומים שונים: מאירופה, מדרום אמריקה, מעבר למסך הברזל וממדינות ערב-כולל הברחת יהודים ממדינות אלה תוך סיכון חיים ממשי. חלק מן הפעולות עדיין אסור בפרסום.

כאמור לעיל הגעתי לבני ברק בגיל 4 וגרתי בה שנים רבות. למדתי בבית ספר "מזרחי"-יסודי ותיכון- למעט כיתות ז'-ט'. אבי, חיים, נשלח מטעם הסוכנות היהודית לאיסטנבול לתקופה של כשלוש שנים (1955-1952) והמשפחה נסעה כולה איתו.

באיסטנבול למדתי בבית הספר האמריקאי רוברט קולג'.

משפחתנו הייתה ידועה בהכנסת האורחים שלה והבית היה פתוח לכל ישראלי שביקר בעיר. ברצוני לספר אנקדוטה אחת מיני רבות בהקשר זה: באחת השבתות הלכתי להתפלל בבית הכנסת האשכנזי בעיר (בו חגגתי את בר המצווה שלי). אבי הלך באותה שבת לבית כנסת אחר שהיה בסמיכות. בעת התפילה נכנסו לבית הכנסת שלושה בחורים במדי צבא אמריקאים. התברר שהם אנשי חיל הים האמריקאי (יהודים) שספינתם עגנה מספר ימים באיסטנבול והם ביקשו לראות בית כנסת מקומי. בתום התפילה הזמנתי אותם (חרף היותי נער צעיר) לבוא לביתנו לארוחת צהרים של שבת . הם נענו להזמנה וביקורם בביתנו היה מעניין להם וגם לנו. כאות תודה הזמינו אותי לביקור באנייה שלהם ולמחרת אכן ביקרתי בה. לראשונה בחיי ביקרתי בספינת מלחמה אמריקאית שעל סיפונה ניצב גם הליקופטר. שנת 1954! למותר לציין שגם הוריי שמחו על היוזמה שגיליתי בהזמנת המלחים לביתנו.

עם חזרתי ארצה שבתי ללמוד בתיכון עם חבריי משכבר הימים, דבר שהיה חשוב מבחינתי להקלת ההסתגלות לאחר ההיעדרות הארוכה למדי. הצטרפתי לתנועת "בני עקיבא" בה הכרתי את מי שעתידה להיות בת זוגי, רחלה שיפמן.

רחלה שיפמן וזאב שדמי בבני עקיבא

שנינו, רחלה ואני, סיימנו יחד את הלימודים בבית הספר התיכון: רחלה פנתה ללימודים אקדמיים ואילו אני התגייסתי לצה"ל ושירתי במשך כארבעה עשרה שנה בחיל המודיעין. לקראת תום שירות החובה נשלחתי מטעם צה"ל לשמש כעוזר הנספח הצבאי באנקרה, תורכיה. לקראת הנסיעה נישאנו רחלה ואני ושהינו באנקרה כשלוש שנים. באנקרה רחלה התנדבה ללמד עברית קבוצת צעירים יהודים בני המקום כמו גם פעילות עם ילדים בחגי ישראל. הדבר נעשה תחת מסווה של פגישות חברתיות, שכן המדיניות התורכית אסרה "התערבות" אנשי השגרירות בחיי היהדות המקומית. עם שחרורי שימשתי כעוזר יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור בלשכת רה"מ, גולדה מאיר. במהלך השרות פרצה מלחמת יום הכיפורים שגרמה לטלטלה בחיי המדינה. גולדה מאיר התפטרה ויצחק רבין נבחר לשמש ראש הממשלה הבא.

סוף דבר

עתה שנינו, רחלה וזאב, גמלאים, נהנים מ"הקרן" (שלושת ילדינו יעל, דני וחיים) ו"מהריבית": הנכדים – מיכאל, אבנר, אורי, אלון ואורן.

רחלה וזאב

מצגת: שורשיו של אלון שדמי

הזוית האישית

סבתא רחלה וסבא זאב: במהלך העבודה התברר לנו כי אנו, הצברים, לא שאלנו את הורינו שאלות והבהרות ביחס לאירועים רבים בחייהם. כתוצאה מכך, נותרו קטעי חיים עלומים. מאידך, אנו שמחים שנפלה בחלקנו ההזדמנות לחקור, ללמוד ולהעשיר את ידיעותינו תוך כדי העבודה על המצגת. אנו מקווים שיהיה בכך כדי לאתגר את הדור הבא להמשיך ולחקור. נעמה לנו מאוד העבודה המשותפת עם אלון, שאומנם הכרנו את מעלותיו וכישרונותיו, אך עתה נחשפנו גם לשליטתו במחשב ורזיו. "בדחילו ורחימו" ניגשנו, זאב ואני, לתכנית של הכנת המצגת. חששנו בעיקר מהצד הטכני של העניין. בעידודן של איילת ועידית נרתמנו לעבודה ואז לאט לאט מצאנו עצמנו שקועים עמוק בנושא. סופו של דבר, שלא רק הגענו לסיומו, אלא שנהנינו מכך עד מאוד. אין ספק שה"אשמה" נופלת על כתפי שתיהן. תבואנה על הברכה ועל התודה.

המשוב של אלון: העבודה המשותפת עם סבתא וסבא חשובה לי משני היבטים. האחד – ההיבט הרגשי-זמן איכות עם סבתא וסבא. הם ואני לבד מתחבטים, כותבים, משנים והכל תוך כדי הרעפת אהבה, חום ותשומת לב. השני- ההיבט המעשי – בו למדתי להכיר את קורות משפחתי ולהכין עבודה מתוך מסירות, יסודיות והקפדה על כל קוצו של יוד, ולא ב"חפיפניקיות". בה בעת, הענקתי להם הדרכה וכלים להכנת מצגת במחשב. הם, כתלמידים שקדנים, רשמו ותרגלו את הנלמד.

הפרייה הדדית, לא כן?