מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי שולה אסייג. נולדתי בשנת 1949 בחג השבועות, כך אמי סיפרה לי. אני נולדתי לשם סול זנתי. פירוש השם סול הוא שמש אך כינויי היה סולונ'ג. המשפחה שלי כללה 12 אחים ושמותיהם: ניסים, יעקב, אליהו, סמי, שמעון, מאיר, אסתר, בת שבע, אליזה ומירי. אני קיבלתי יחס מיוחד כיוון שהייתי הבת היחידה עד שנולדו לי אחיות קטנות.

בין האירועים המשמחים מגיל ההתבגרות אני זוכרת בעיקר את הלידות של אמא שלי וחגיגת הבר מצווה של אחי. התגוררנו במרוקו בעיר בני מלאל, העיר הייתה עיר תיירות מאוד בגלל המפלים היפים שהיו בה. גרנו בבית גדול משותף. הייתי בת שש כאשר עליתי לארץ ולא שמרתי ממרוקו חפצים אישיים כך שאני לא זוכרת המון דברים ממרוקו, אך קיימים מספר חגים ואירועים גדולים אשר חרוטים בזיכרוני. המימונה זכורה לי במיוחד והרגשנו אותה עוד כמה ימים לפני שהתחילה. במימונה השכנים היו מביאים דברים מתוקים אלינו ולאחר מכן היינו מבקרים כל הלילה במימונות אחרות.

ממטעמיה של שולה

אני ומשפחתי שמרנו שבת כמו כמעט כמו כל היהודים במרוקו , אני אהבתי ללכת לבית הכנסת בשבתות ובחגים. למדתי בבית הספר של הצרפתים עד שעליתי לארץ ובראשי תמיד חזר המשפט "בשנה הבאה בירושלים". הרצון לעלות לארץ היה בשל הציונות. זכורים לי שירי הערש שאימא הייתה שרה לי, במרוקאית כמובן. את השירים הללו אני מעבירה הלאה ושרה לילדיי כשהיו קטנים ולנכדים שלי.

העלייה לישראל

בשנת 1955 משפחתי החליטה לעלות לארץ וכך היה: עלינו לארץ באנייה, לא היה באנייה נוח אך משפחתי הייתה מוכנה לעשות הכל כדי להגיע לארץ ישראל. חשבנו שכאשר נעלה לארץ, נגיע לאזור בנוי אבל להפתעתנו הביאו אותנו להתיישב במושב וכך הגענו לגורן. באותה תקופה המושב היה פתוח ללא גדרות, יכולנו לדבר עם הלבנונים ולהחליף מוצרים. אכלנו ארוחות בוקר ביחד ואפילו הייתי שם פעמיים. כשהגיע החשמל למושב גורן הייתי בת עשר וזאת הייתה חגיגה גדולה מאוד, שמחנו מאוד וסוף סוף יכולנו ללמוד עם אור ולא עם נר.

בילדותנו היינו מטפלים בכבשים, פרות וטבק. לפני שהיינו הולכים לבית הספר היינו קמים בחמש בבוקר לטפל בכבשים ובפרות. תמיד היו לי חברות במושב, אני בקשר איתן עד היום. בארץ קיבלנו בגדים והערכנו זאת מאוד, דבר זה לא היה מובן מאליו. כאמור, בגורן לא היה לנו חשמל, מים או מכולת. פעם בשבוע כל משפחה הייתה מקבלת "בונים" ('קופון'), שבזכותם היינו קונים מוצרים. לפעמים בעזרת הבונים היינו מקבלים פירות יבשים בתוך קופסאות מארצות הברית.

אני הייתי בגן ילדים בגורן וגם בבית הספר הקטן בגורן בכיתה מעורבת עם תלמידים בכל הגילאים. בבית הספר אהבתי לשחק בקלאס עם חברותי מבית הספר, קליעה למטרה, 5 אבנים, גולות ולצייר. זכור לי שציירתי את יציאת מצרים ואף קיבלתי הצעה ללמוד בבית הספר "בצלאל", אך הוריי לא הסכימו כיוון שלא רצו שאגור בתנאי פנימייה. התקבלתי גם לבית הספר "מרים" אך מאותה הסיבה הורי לא שלחו אותי לשם. לאחר שסיימתי את לימודי בבית הספר היסודי, לא המשכתי ללימודי התיכון כיוון שהייתי צריכה לעזור לאימא ולמשפחה בפרנסת הבית ובגידול האחים שלי. בגיל 13 שלחו אותי לעבוד בתור סייעת בגן הילדים בגורן למשך שלוש שנים. מאוד נהניתי לעבוד עם ילדים כיוון שהיו לי הרבה אחים קטנים וזה לא הפריע לי. כשהתבגרתי, רציתי ללכת ולהתגייס לצבא בישראל, אך אבי לא הסכים לזאת.

אני בצעירותי

הכרתי את בעלי לשעבר כשהייתי בגיל 17, בשנת 1968. התחתנו לאחר שלושה חודשי היכרות. את החתונה חגגנו באולם "עדן" בנהריה, החתונה הייתה גדולה ויפה. שם משפחתי הוחלף לאסייג, לא התווכחתי על השם וקיבלתי אותו כמובן מאליו. לאחר מכן אני והגרוש שלי עברנו למושב זרעית והיינו בין מייסדי המושב בשנת 1967. בעלי המשיך לעבוד בתור מורה ואני עבדתי בחברת מחשבים שהקימו בזרעית כמבקרת איכות של הקלדניות, בדקתי אם יש שגיאות ותיקנתי.

משפחה וילדים

אח שלי נפטר בגלל טעות רפואית, כלומר הרופא מסר לו תרופה לא תקינה. עד היום עוברות בי כל הזמן המחשבות על איך הוא היה נראה היום אילו היה עדיין בחיים,  כיוון שאת אחי אני גידלתי בעצמי. בהיותי בת 18 נולדה בתי הבכורה ושמה אילנית, שמה הגיע כיוון שנולדה בערב ט"ו בשבת. יש לה שני ילדים, בן ובת. לבת השנייה שלי קוראים רחלי, על שם אימא שלי, רחל. יש לה בת אחת . לבת השלישית שלי קוראים מצדה, על שם סבתא של הגרוש שלי, מסעודה. למצדה יש  שני בנים ובת אחת. לבת הרביעית קוראים גלית, אני אהבתי את השם הזה, פירושו – נותן שמחה. לגלית יש שני בנים. לבן הקטן שלה קוראים שאול על שם הסבא של בעלי לשעבר, יש לו שני ילדים, בן ובת. בכל יום שישי ובחגים הילדים והנכדים מגיעים אלי וגם אני נוסעת אליהם. הנישואים של ילדיי וסיום בתי הספר שלהם הם בין האירועים המשמחים ביותר בחיי .

כיום מנהג המימונה נשמר בביתי, המנהג הכי גדול שלי: אני מכינה המון אוכל כגון פירות יבשים, מופלטות וקוסקוס עם חלב, רוקדים ושרים עד אור הבוקר. למרות זאת, החג האהוב עלי הוא סוכות: זהו חג מאוד חגיגי.

שולה כיום

אני עקרת בית וחקלאית. פעם בשבוע אני הולכת לריקודי בטן וכמובן אוהבת לבשל, בקרוב אני מוציאה ספר מתכונים. אלו מתכונים שלמדתי מהוריי ואף גם מתכונים שלי. אני מאוד רוצה לחזור לתחביב הישן שלי, הציור, ומסכמת שלימודים הם מאוד חשובים בחיים. אני טסה לחו"ל למספר רב של מקומות כמו ארה"ב, יוון, איטליה, ספרד, טורקיה, בולגריה, רומניה, קנדה. לטורקיה טסתי 14 פעמים, וכמובן למרוקו שהיא המדינה האהובה עלי (קרובי משפחתי מתגוררים בישראל). היה לי צימר ובו מסעדה מרוקאית אותנטית בו אירחתי  חברי כנסת, שרים, עבדתי עם החברה להגנת הטבע, עם הכור בדימונה ועם כל החיילים. בגלל שאני  אוהבת לבשל כל הזמן היו באים אורחים. אני תרמתי לפיתוח ענף התיירות באיזור והייתי מהמייסדים של הצימרים בצפון.

ספר המתכונים שלי

משפחתי חוגגת את יום הולדתי בצורה גדולה ומשמחת, אני מחוברת בעיקר לאחיות שלי אך בקשר עם כל האחים שלי.

הזוית האישית

רוני: אני רוצה לסכם את המחויבות הקבוצתית ולהגיד בתור התחלה, נהניתי מאוד. התהליך שעברתי עם שולה היה מעניין ומסקרן. לשמוע את כל הסיפורים, איך החיים נראו במרוקו לפני עשרות שנים, התמודדות עם מספר רב של אחים ומעבר בין העיר בני מלאל לישראל, ארץ הקודש. בכל מפגש למדתי דבר חדש שלא ידעתי לפני כן: מנהגים מיוחדים, מתכונים מן המטבח המרוקאי ועל חייה של שולה באופן כללי. אני חושבת שכל בן נוער באשר הוא צריך לעבור תהליך זה, ביום יום לרוב בני הנוער לא יוצא לנהל שיחה עם אדם המבוגר מהם שאין קשר מוקדם ביניהם. זאת הזדמנות מצוינת לשמר את ההיסטוריה ואת האירועים שהתחוללו עוד לפני שהגענו לעולם. קיימים המון סיפורים מעניינים וחשובים, ובמידה ואנו לא נשמע או נשאל, הם ייעלמו כלא היו.