מאגר סיפורי מורשת

עלייה והסתגלות

אני חוה ויינברג לבית קזימירסקי (קאז'ימייז' ויילקי היה מלך פולין שהיה טוב ליהודים, ויהודים רבים נתנו לו כבוד וקראו את שם משפחתם על שמו) קרויה על שם סבתי (שלא זכיתי להכירה) ובילדותי אבי היה קורא לי חוויניו. להורי נולדה תינוקת לפני שלא שרדה ונפטרה אחרי חודש ולכן אני הייתי הבכורה.

אני סבתא לחמישה נכדים ועדי הוא נכדי הבכור.

נולדתי בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה להורי, לאה (לוניה) ושלמה (סלומון) קזימירסקי. הורי שרדו את התופת והגיהנום של השואה. ממשפחתם הרחבה לא נשאר אף אחד. הורי נפגשו לאחר המלחמה בקיבוץ "חפץ חיים" בעיר באד נויהיים שבגרמניה, שהיווה מחנה מעבר לפני העלייה לארץ.

תלאות העלייה היו קשים. מסע למרסיי, עיר נמל בדרומה של צרפת . המסע היה ברכבת ישנה עם חלונות שבורים ואותי תינוקת בת חמישה חודשים עטפו בכרית פוך. אחרי המתנה מורטת עצבים של ימים ארוכים עלינו על האוניה "ארצה". הים היה סוער עם גלים גבוהים והאוניה כמעט טבעה והמון אנשים חלו במחלת-ים. אחרי קרוב ל- 10 ימים הגענו לחופי חיפה שם הורדו האנשים למחנה עלייה בשם "סנט לוקס" במבואות חיפה. החיים בימים הראשונים היו דחוסים בחוויות קשות של תורים לקבלת אוכל בכניסה לאוהל המטבח, תורים לשירותים המאולתרים ולכל מקום אחר. הזבובים והיתושים גרמו לסבל נוסף והימים הראשונים של הקיץ היכו בעולים החדשים באכזריות.  משם הועברה משפחתנו הקטנה למחנה בהר מירון. אחרי שבוע הורי פשוט ברחו משם בגלל הקושי בתנאים שהיו קשים יותר מאשר בחיפה ואילו אני התמלאתי בעקיצות יתושים. ההעברה הבאה הייתה למחנה עולים נוסף בחדרה "אגרובנק" ליד תחנת הרכבת. לא אלאה אתכם בקשיים שם.

משם הצליחו הורי לעבור לצריף בחיבת ציון שבו היה חדר אחד עם מטבחון שבקושי אדם אחד יכול היה להיות בו. המקלחת הייתה משותפת והשירותים היו במרחק 200 מטר מהבית בסככה רעועה. בלילה היינו שומעים את קולות התנים וביום היו עוברים עולים מתימן עם בגדיהם המסורתיים ומחרוזות הענבר והעגילים הכסופים ומכריזים "סברס סברס!". עגלון היה עובר עם עגלה וסוס וצועק "קרח קרח!" עגלון אחר היה קורא "נפט!" השכנים היו יוצאים עם כדים מתאימים וקונים בהתאם לצרכיהם.

בשנים הראשונות, הזכורות לי היו שנים של צנע בהם קיבלנו תלושי מזון ובהם היינו צריכים להסתפק. היה קושי בהשגת עבודה לאבי וקשיי הסתגלות לחברה של הוותיקים בארץ. היינו חשופים לציניות גדולה, ללעג בכל פעם שדיברנו יידיש, הרגשנו זרות וחוסר קבלה. הקלה גדולה הייתה אחרי שש שנים, שהורי קיבלו את הפיצויים הראשונים מגרמניה ויכלו לרכוש בית בנווה חיים, שכונה ליד חדרה.

הווי: משחקים ומאכלים

כילדה אני זוכרת הרבה משחקי חברה ברחוב: מחניים, קלאס, אולר, זנביה, חמש אבנים, עמודו ועוד. מרבית חיי החברה בילדותי היו ברחוב, המולת ילדים והמון שמחת חיים. התקשורת הסתכמה ברדיו גדול ועצום והמון שירי מולדת. טלפון היה רק אצל בודדים ועשירים. במטבח בישלו על פתיליה, פרימוס ופלטת שבת. אמי הייתה מכינה פסטה קראו לה (לוקשים) וניוקי (קופיטקיס).

גם ל"גפילטעפיש" ו"ציבאלעס מיט אייער" היה להם מקום כבוד על שולחן השבת אחרי שאבי היה חוזר מבית הכנסת. את העוף היו קונים במשק ובוחרים אותו בתוך הלול. היו הולכים לשוחט כדי לשחוט. אישה הייתה מורטת את הנוצות ורק אז אמי הייתה מכשירה אותו ומעמידה לבישול. בראש השנה אמי הייתה מכינה קרפלך, בסוכות –כרוב ממולא, בפורים – אוזני המן ממולאים בפרג, ובפסח- קניידלעך.

אחד התחביבים שלי, היו קריאה מרובה והשאלת ספרים בספריה המקומית, וכתיבת שירים בחרוזים.

בהיותי בת שבע עברנו לנווה חיים-שכונה של חדרה. למדתי בבית הספר "תחכמוני" גם ביסודי ובתיכון. בהיותי בכיתה ח' עברנו לגור בחדרה עצמה. סיימתי במגמה הומנית וקיבלתי תעודת בגרות מלאה. בשנתי הראשונה באוניברסיטת "בר אילן" פרצה מלחמת  "ששת הימים".

כמעט כל הגברים היו מגויסים ובעורף היה חסר כוח אדם לצרכים שוטפים. באותה תקופה התנדבתי בבית חולים "הלל יפה" במרכזיית בית החולים במענה טלפוני והכוונת הבאים למחלקות השונות. מלחמת "ששת הימים" הייתה הגורם לשינוי מסלול והלכתי ללמוד לבורנטית רפואית בבית ספר "יעד" (היה מוכר על ידי משרד הבריאות) בתל אביב.

סיפור נישואי – סגירת מעגל

נישאתי לבעלי ישראל בשנת 1971 ושם משפחתי שונה מקזימירסקי לויינברג.

הקשר למעשה החל בזמן מלחמת העולם השנייה. אמי ומשפחתה, חיו בוורשה בירת פולין שם חוו את מוראות המלחמה בגטו. בשלב מסוים חיסלו הגרמנים את הגטו ופינו רבבות של יהודים ברכבות לאוושוויץ מרציף האומשלאגפלאץ – רציף רכבת שממנו יצאו ה"משלוחים" למחנות ההשמדה. על הרציף הזה אמי לוניה (לאה) שהייתה ילדה בת 13 (וכבר הייתה יתומה בודדה) פגשה חברה בת גילה באותו מצב אומלל בשם הינדה. השתיים התחברו התיידדו והפכו לחברות בלב הנפש ואכלו מאותה פרוסת לחם עבשה. לאורך כל שנות השואה השתיים לא נפרדו זו מזו. בתום המלחמה לאה והינדה נפרדו כל אחת לחפש את שארית בני משפחתם, הקשר בינהן נותק למשך כמה שנים.

השתיים נפגשו מחדש במשרד "מילתם" בתל אביב שפעל להשבת רכוש שנותר בפולין ולקבל פיצוי על נזקי גוף שסבלו מהם. ללאה אמי נולדו שני ילדים אני חווה ויצחק אחי. להינדה גם נולדו שני ילדים מינה וישראל (בעלי). בשנות ילדותינו מאז המפגש המחודש במשרד התל אביבי היו הקשרים קשרי משפחה והילדים היו כבני דודים. המשפחות גרו האחת בחדרה והשנייה בגדרה. בחופש הגדול היינו נפגשים או אצלנו או אצלם למספר ימים. ישראל בנה של הינדה התגייס לצבא. ובאחד הימים כשקיבל חופשה הגיע לביקור בביתנו בחדרה. וזה היה תחילתו של רומן שנמשך ארבע שנים. בלי טלפונים בלי ווצאפים אבל עם הרבה מכתבים ופגישות מדי פעם. כמובן הייתה חתונה בשנת 1971 ומאז ועד היום אנחנו יחד. כך נסגר מעגל חיים בין שתי חברות נפש לאה והינדה ושתי משפחותיהן.

מאז הספקתי ללדת שני ילדים בתי הבכורה פנינית וטל, לעבוד 7 שנים במחקר במכון ויצמן למדע ועוד 28 שנים בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. בין לבין הספקתי גם ללמוד קוסמטיקה ועבדתי כקוסמטיקאית כשהילדים היו קטנים. למדתי הדרכת תיירים בחו"ל בבית הספר לתיירות בתל אביב, והדרכתי קבוצות תיירים באירופה ותאילנד.

הוצאתי ספר שירים שנקרא "בת חווה" (עותקים שלו נמצאים בספריה הלאומית בירושלים). ספר זה הוא אסופה של שירים שנכתבו לאורך הרבה שנים. הייתי כותבת בשעות הערב המאוחרות אחרי שילדי הלכו לישון וכל מטלות הבית בוצעו. פתאום היו מילים מתרוצצות לי בראש ורעיון היה מנקר ולא הייתה לי ברירה אלא להעלות זאת בכתב על פיסת עיתון בהירה או על איזה דף מזדמן. רק אז יכולתי ללכת לישון. בבוקר הייתי מסתכלת וקוראת את מה שנכתב ומעתיקה ל"נקי" למחברת מיוחדת שנמצאת אצלי עד היום. שני חברים טובים איציק ריבלין ז"ל ורוחל'ה סופר, שדרבנו ולחצו שהשירים יצאו לאור. את השירים ערכה הסופרת והמשוררת ריקה ברקוביץ' והספר הוצא בהוצאת "באר".

כמו כן, אני מציירת והיו לי כבר 3 תערוכות יחיד ועוד 3 תערוכות משותפות.

היום כשאני סבתא לחמישה נכדים (בלי עין הרע)  אני מתנדבת ב"ידיד לחינוך" ומלמדת אנגלית וגם קוראת בהנאה לילדים. בהתנדבותי זו אני מצליחה לחזק בילדים את הדימוי העצמי ולשכנעם להאמין ביכולותיהם ולא משנה כמה זמן הם יצטרכו להקדיש כדי להגיע להישגים.

כיום, במשפחתנו חוגגים ימי הולדת בכנס משפחתי, כל הנכדים שרים שירים ומעלים הצגה מבדרת, בארוחה חגיגית כמובן עוגת יום הולדת מיוחדת וחלוקת מתנות.

הזוית האישית

עדי: "היה לי כיף לעבוד עם סבתא, למרות שהיה קצת משונה לעבוד עם סבתא בבית הספר, למדתי דברים חדשים שקרו בעבר ונהניתי לשמוע איך היו מסתדרים בלי מוצרי חשמל ותקשורת, בלי כיריים לבישול, בלי מכוניות, בלי מקרר וכל שאר מוצרי המטבח והבית שמשתמשים בהם כיום ועוזרים לחיי היום יום של כולנו."

סבתא חוה: "היה תענוג צרוף להיות בבית הספר עם עדי ולשתפו בסיפור חיי. לראות את ההשתאות של עדי לתנאים בעבר. למדתי כמה דברים על המחשב מעדי וחווינו חוויה מרתקת ומרשימה "בבית התפוצות". תודה למורה עינת באום על הרעיון לקיים את "הקשר הרב דורי".