מאגר סיפורי מורשת

לינה נולדה ביוון בשנת 1935, אחות קטנה לאריה ופנינה, אביה היה סוחר פרווה, ואימה טיפלה במשפחה. כשלינה הייתה בת ארבע פרצה מלחמת העולם השנייה, ומשפחתה החלה להתפזר. אביה של לינה נתן לאחיה ואחותה זהב כדי שילכו לפרטיזנים שיעבירו אותם לישראל. לפני המלחמה אימה הייתה חולה בשחפת ונפטרה קצת לפני המלחמה. סבתא שלה התחבאה בבית השכנים והיא ואביה התחבאו בבית נוצרי. לאחר כמה זמן תפסו את אביה ושלחו אותו לבית כלא ששם ריכזו את היהודים. סבתא שלה ראתה כתבה שמחלקים אוכל בבית הכנסת ורצתה ללכת, הנוצרים שהחביאו אותה הזהירו אותה ואמרו לה שזה מלכודת, למרות זאת היא הרגישה לא נעים שהיא מתחבאת בביתם והלכה לבית הכנסת להביא את האוכל, הנוצרים צדקו והגרמנים לקחו אותה יחד עם בני דודיה שבאו לבית הכנסת גם.

כאשר הגיעה לישראל היא ראתה את בני דודה ששרדו, והם סיפרו לה שהם ירדו מהרכבת שלקחה אותה למחנות היא מעדה ונפלה, והגרמני הצליף לה בעורף והיא מתה. בזמן שאביה היה בבית הכלא התרחשה מלחמת אזרחים ביוון וחלק ממארגני המרד היו בכלא, חבריהם פרצו לכלא בניסיון לשחרר אותם ואז אביה שוחרר גם. הזיכרונות ממקום המסתור היו לא טובים, לינה לא כל כך רצתה לספר על כך, היא רק אמרה שעבורה זה היה תקופה קשה מאוד. יום אחד בזמן שהתגוררה אצל המשפחה הנוצרית היא יצאה להביא דואר ופגשה איש נוצרי שהיה חבר של אבא שלה, היא סיפרה לו כמה שקשה לה במסתור והוא לקח אותה מבית המסתור והביא אותה לדודה שלה שם היא נשארה לגור עד שהמלחמה הסתיימה.

העלייה לישראל

אחרי חצי שנה הגיע שליח מישראל ואמר להם שיוכלו לעלות בעלייה בלתי לגאלית, דודתה סירבה והם חיכו לעלות בעלייה מסודרת עם דרכונים. באוגוסט 1945 לינה עלתה ארצה עם קבוצה של 60 ילדים ומדריכה יהודייה, באנייה לארץ ישראל. לינה זוכרת שזו הייתה אניית פאר של תיירים, והם הסתתרו בסיפון האונייה מבלי שאף אחד יידע שהם שם. המסע לקח שלושה ימים והרבה ילדים חלו בזמן ההפלגה. האנייה עגנה בחיפה שם הם ירדו, משם לקחו אותם לקיבוץ רמת הכובש.

בקיבוץ לינה פגשה את אח שלה אריה, אחותה פנינה הייתה פוגשת אותם בחופשים בשאר השנה הייתה בחוות לימוד. לינה הייתה מאוד קשורה לאח שלה היא מספרת שהוא היה הכל בשבילה – אבא אח וחבר. בקיבוץ היא הייתה אצל משפחה אומנת שדאגה לה ואהבה אותה מאוד. היא התחילה ללמוד עם מורה צמוד, אחרי שלמדה מעט עברית היא הצטרפה לכיתה עם ילדים. לאט לאט השתלבה בכיתה.

היא זוכרת את הלינה המשותפת, איך כל לילה היו מגיעים ההורים להשכיב את הילד לישון ואליה היו מגיעים המשפחה האומנת וגם אח שלה וזה שימח אותה מאוד ונתן לה בטחון. בסך הכול הזיכרונות מהילדות בקיבוץ טובים, לינה מספרת שהיו הרבה מסיבות חברויות והייתה תקופה מאוד טובה.

בגיל 18 לינה התחתנה עם נחום, היא מספרת שניסו לשכנע אותה לחכות עם החתונה עד לאחר הצבא, אבל היה לה חשוב להתחתן והיה לה רצון עז להקים משפחה, ובאמת בגיל 19 כבר ילדה את בנה הבכור רמי. בהמשך השנים ילדה עוד שלושה ילדים: אסף (סבא שלי), ניבה ועידו. לאחר מספר שנים המשפחה עזבה את הקיבוץ ועברה להתגורר בבאר שבע.

בגיל 45 נפטר בעלה של לינה נחום בתאונת דרכים, מאז היא המשיכה לגדל את ילדיה בכוחות עצמה והתמודדה עם קשיים רבים בגבורה גדולה. במהלך השנים לינה עבדה במשרד הביטחון בלשכת שיקום וטיפלה בנכי צה"ל. בהמשך נולדו ללינה נכדים רבים והיא תמיד דאגה לשמור על קשר עם כולם, תמיד זכרה את ימי ההולדת של כולם, נתנה הרבה מתנות תמיד ידעה לייעץ ולעזור וכך היא עד היום גם אתנו הנינים שלה.

כיום לינה מתגוררת בדיור מוגן בגני עומר, ולמרות שהיא כבר בפנסיה היא עסוקה מאוד. היא מאוד אוהבת לצייר והיא מציגה בתערוכות את ציוריה, היא שותפה פעילה בוועדות השונות בדיור המוגן.

הזוית האישית

ליה: החוויה שלי לראיין את סבתי הייתה מאוד משמעותית בעיני, אף פעם לא נחשפתי לסיפור חייה הקשה, ויצא לי להכיר אותה יותר ולהתקרב אליה. בזכות הסיפור למדתי שהדברים שלקחתי כמובנים מאליו לא מובנים מאליו, ועכשיו הם קיבלו משמעות גדולה. מה שאני לקחתי מהסיפור הזה הוא לא לוותר לעולם! תמיד יש תקווה! אני רוצה לאחל לסבתי שלווה ואושר. ואני רוצה להגיד לה שהיא גיבורה ואני מאוד מעריכה אותה.