מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי', מאיה קופיליוב, נולדה בשנת 1941 בניקוןלאיב שבאוקראינה, ועלתה לארץ בשנת 1998. בהגיעה לארץ פתחה חשבון בנק כמו כל העולים החדשים שהגיעו באותה תקופה.

אירוע שזכור לסבתי

יום אחד אמא וסבתא שלי הלכו למשוך כסף מהבנק. בדרך חזרה הביתה, כשכל הכסף שמשכו נמצא אצלן, התנפלו עליהן שני שודדים ומשכו את התיק של סבתא שלי וגנבו להן את כל הכסף. סבתא שלי בכתה ואמא שלי בכתה, מכיוון שהמצב הכלכלי לא אפשר להן לחיות חודש ללא משכורת, והן לא ידעו מה לעשות.

ברגע שהמשפחה של סבתא גילתה את המצב הם מיד הגיעו ונתנו לנו יד לעזרה. הם הביאו לנו אוכל, קצת כסף כדי שנוכל איך שהוא להעביר את החודש. מאותו רגע הבנו שאנחנו לא לבד במדינה ושיש לנו תמיד למי לפנות ושתמיד יבואו לעזרתנו, זהו המקרה הכי זכור לנו שנשאר בזיכרון של סבתא שלי.

סבתא מצאה מכתב משעשע ששמור אצלה מאז שאמי ואחיה היו ילדים קטנים. הם נתנו לסבתא שלי לשמור עליו והיא שמרה אותו בתיק של המסמכים החשובים שלה.

המכתב הוא הסכם שנכתב בין אמי ואחיה, ב -24.02.1982, בסגנון מכתבים רשמיים שנכתבים אצל עורך דין. זה הסכם דו צדדי שנכתב כאשר הם התחלפו בצעצועים שלהם והתחייבו לשמור זה על צעצועיו של זה. במכתב צוין שאינם יכולים להתחרט על החלפת הצעצועים וכן מפורטים בו העונשים על הפרת ההסכם: אם אמא שלי לא תשמור על חפצים שקיבלה  אח שלה "יעקור את ראשה" ואם אח שלה לא ישמור על חפצים שקיבל "היא תעניש אותו כמו ברברים".

המכתב נכתב על נייר צהוב ועם השנים הוא הפך להיות ישן ועתיק. זהו דף עם שורות שכנראה נתלש ממחברת. סבתא מונתה לעדה ומרגישים שבבית הייתה אווירה נעימה, בטוחה ושמחה.

אחרי קריאת המכתב סבתא סיפרה שהיא הכי מתגעגעת לתקופה שהייתה צעירה ומלאת כוח והיו לה ילדים קטנים.

הזוית האישית

הסיפור תועד בכיתה ז במסגרת שורשים והקשר הרב דורי, במקיף יא באשדוד.