מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

שבט מנשה

סבא מנשה כיום
סבא מנשה בבר המצווה שלו
סיפור חייו של סבא מנשה מילדות עד היום

סבא נקרא על ידי הוריו מנשה על שם אחיה של אמו אשר נספה בשואה. סבא נולד במחנה עתלית וחי במחנה עם הוריו עד שמלאה לו שנה. מחנה עתלית היה מחנה מעצר למעפילים שהגיעו לארץ לפני קום המדינה ואחרי מלחמת העולם השנייה והיו בלתי לגליים (בלתי חוקיים) והבריטים סירבו לתת להם להיכנס לארץ. לכן כלאו אותם במחנה ובשלב מסוים אף גירשו אותם לקפריסין. הוריו של סבא, שהגיעו לארץ באונייה תיאודור הרצל בתחילת שנת 1947 בעוד אמו הייתה בהריון ראשון וסבא בבטנה, הגיעו לעתלית. כעבור חצי שנה של שהות במחנה סבא נולד ביוני שנת 1947. התנאים הקשים במחנה הפכו להיות קשים עוד יותר בהיות אמו מטופלת בתנאים של מחנה מעצר בתינוק והוא באותו זמן התינוק הראשון במחנה. עד מהרה נולדו עוד שניים ורבים מהעצורים במחנה ויתרו על חלב ואספקה שקיבלו כדי לסייע לאמו המניקה שלא תדע מחסור ועל מנת להקל עליה את הטיפול בתינוק. מצורפת תמונה בה רואים את מיטתו בצריף במחנה, כפי שנשאר עד היום, עם הפיכתו של מחנה עתלית לאתר מורשת לאומי.

הוריו של סבא במחנה עתלית (סבא בלול)

תמונה 1

למרות שהפלמ"ח פרץ למחנה בשנת 1945, עדיין הבריטים החזיקו בו עד קום המדינה, אלא שאחרי אותה פגיעה בבריטים הם החלו בגירושים שהתבצעו בארבעה גלי גירוש לקפריסין והוריו של סבא לא גורשו היות והיו מטופלים בתינוק. המחנה היה מחנה מעצר בריטי לכל דבר ועניין והיה מוקף גדרות תיל, מגדלי שמירה, היה צריף מיון, צריף חיטוי וצריף מגורים. בין העצורים היו מלבד מעפילים שהגיעו לארץ דרך הים, גם פעילי הישוב שנאבקו בשלטון הבריטי ובניהם לוחמי אצ"ל ולח"י. בינואר שנת 1948 עזבו הוריו את המחנה ועברו ל"מעברה" זמנית וכעבור חצי שנה בסביבות יוני שנת 1948 בהיות סבא בן שנה הגיעו לנווה עוז, שהייתה שכונת פועלים ונוסדה בשנת 1947, שהיא שנת הולדתו.

הוריו של סבא

תמונה 2

השכונה הייתה מבודדת מיתר חלק העיר פתח תקווה והוקמה כדי לספק פתרון דיור לניצולי השואה ולמי שלחמו במלחמת העולם השנייה. הוריו קיבלו בהתחלה דירה בת שני חדרים ומטבחון על חלקת אדמה ברחובה הראשי של השכונה. שטח השכונה היה בעבר פרדס והשכונה הייתה מוקפת כולה בפרדסים. בתי השכונה היו כולם בתים פרטיים, צמודי קרקע, היו בה משפחות של ניצולי שואה ופועלים והיו גם אנשי רוח וספר כמו הצייר צבי שור והצייר תשבי. הוקם בית ספר שמונה שנתי בשכונה והמורים היו מאנשי השכונה. השכונה הייתה מזוהה עם מפלגת מפא"י והוקמה בה קופת חולים והיה צריף ובו היה בית כנסת. הבית של הוריו היה בית פינתי ובחצר גידלו חיות משק כמו תרנגולות, ברווזים ועזים. בחלק אחר של החצר גידלו ירקות למשק הבית והיו להם עצי פרי.

לאביו של סבא קראו יואל ולאמו קראו יהודית. ההורים לבשו בגדים פשוטים, בדרך כלל בגדי עבודה, מכנסי חאקי וחולצות לבנות מכופתרות, כאשר את מרבית הלבוש אמו תפרה ורקמה בעצמה. אמו הייתה עקרת בית ואביו עבד כפועל בנין. ההורים היו אנשי עבודה. היות ואביו עבד בבניין, לאחר תקופה מסוימת החל להוסיף לבית המגורים חדרים נוספים ואף בנה מרפסת. עם הזמן שיפץ ובנה גם את בתי השכנים. לאחר מספר שנות עבודה בבניין אביו רכש זכות לחלוקת נפט, שהייתה הדרך היחידה לחימום הבית ולבישול. הוא רכש מיכלית וסוס ופתח קו חלוקה. כילד זו חוויה עצומה שסבא זוכר עד היום איך נהנה לרכב על הסוס, לטפל בו ולהוציאו למרעה. סבא אהב מאד גם לצפות בבעלי המלאכה שהיו פוקדים את השכונה וביניהם מוכר סדקית, מוכר קרח, היה אדם שהיה מגיע לשכונה ומוכר לחם וחלות, והחיים התנהלו בפשטות ועל מי מנוחות.

בשכונה

תמונה 3

כשאביו היה בן 38 הוא חלה ונקטעה רגלו הימנית ומאז חייהם קיבלו תפנית, היות ועם השנים מצבו הורע והיו אשפוזים חוזרים ונשנים והגיע עד הדסה בירושלים. בגיל ארבעים ושתיים נפטר, בהיות סבא בן שלוש עשרה. אביו זכה להיות בבר המצווה שלו, כאשר לכבוד האירוע המרגש, בהיותו בנו הבכור (יש לסבא אח שצעיר ממני בשלוש וחצי שנים) הוא שוחרר מבית החולים לפרק זמן קצר כדי להיות נוכח בחגיגה. במהלך בר המצווה אביו התרגש מאד והוחזר במהירות לבית החולים, שם נפטר לאחר זמן קצר.

אחיו של סבא, יצחק, סיים את לימודיו בבית הספר בנווה עוז עד כיתה ח' ואז בשל מות האב עבר לפנימייה בבית הספר החקלאי בכפר הירוק ועם סיום לימודיו שם התגייס לצבא. סבא ואמו נותרו בבית ועל מנת להתפרנס. אמו פתחה מכולת בשכונה וניהלה, כאלמנה צעירה מטופלת בשני בנים, עסק ביד רמה. תושבי השכונה היו קונים מצרכים וסבא סייע לאמי ככל שיכול בעיקר במשלוחים, בחג הפסח בחלוקת מצות וכן סידור בקבוקים, סידור עיתונים והזמנת סחורה. העבודה במכולת הייתה קשה ודרשה שעות עבודה מרובות ואמו הייתה קמה עם זריחה ויוצאת לעמל יומה שנמשך עד שעות הערב המאוחרות. היא נהגה להשאיר לסבא אוכל על מנת שכשיחזור הביתה תחכה לו ארוחה מבושלת, אך הקושי בלהשאר נער צעיר שעות מרובות לבד גרם לנשירתו מהלימודים ויציאה לעבודה בגיל צעיר. סבא עבד במוסך מגיל חמש עשרה ובעבודות מזדמנות נוספות וכל זה עד גיוסו לצבא. אמו הייתה אישה חרוצה מאד וחזקה, דאגה לכל מחסורם והשתדלה מאד שהתייתמותם מאבא לא תסיט את חייהם לגמרי ממסלולם. היה לה חשוב שיצליחו ויתקדמו כל אחד מהם בהתאם לשאיפותיו ויכולותיו. אמו הייתה אישה שלמדה בכוחות עצמה עברית (קריאה וכתיבה), שלטה טוב מאד בחשבון, הוציאה רישיון נהיגה והייתה בעלת רכב, ובהחלט הייתה אישה פמיניסטית עוד לפני שהומצא המושג הזה. למרות האבדן של האב, סבא בחר בחיים של חריצות והקמת משפחה וחי חיים מלאים בצד החוסר הגדול והגעגוע לאב, שכן היתמות השפיעה עליו ועיצבה את אישיותו, אך גם העניקה לו את החזקות להיות האדם שהוא.

הייתה לסבא דודה (אחות אמו) שגרה גם היא בנווה עוז עם בעלה ושני ילדיה ודוד נוסף (אח אמו) שהיה מורה בקיבוץ חולדה, איש ספר ומקורב למפלגת מפ"י בהיותו פעיל בתנועה הקיבוצית. המשפחה מצד אביו של סבא חיה בארצות הברית והקשר עמם היה יותר מרוחק. הילדות בשכונה הייתה ילדות מיוחדת ופתוחה, חברת הילדים הייתה קטנה יחסית ומגובשת מאד, כל החברים היו גם שכנים והילדים היו קרובים מאד ובילו שעות רבות משעות היום יחד, במשחקים ובבתים אחד של השני. שכונת נווה עוז הייתה קטנה וחלק מהמורים היו בני המקום ולמרות זאת היחסים עם המורים היו יחסים של דיסטנס והייתה משמעת נוקשה. הם נדרשו כילדים לתת כבוד למורים, היחס תלמיד-מורה היה ברור ונדרשו לעמוד בכללים. דיבור ברשות, הכנת שיעורי בית וכללי התנהגות נאותים היו חוקים בל יעברו וילדים סוררים נהוג היה להעניש בעונשים כגון: להעתיק פרק מספר תנ"ך כמה פעמים, להיות מורחקים מהשיעור, לעמוד בפינה וכמובן פתקים להורים (לא היו אז טלפונים) וההורים נדרשו להגיע לבית הספר וקיבלו דיווח על התנהגות התלמיד/ה. במסגרת בית הספר נווה עוז יצאו לטיולים במהלך השנה בחיק הטבע והיו להם שיעורים מגוונים בנושאים של טבע ולימודי ארץ ישראל.

סבא בבית הספר

תמונה 4

השיעורים שסבא לא אהב היו השיעורים העיוניים כגון דקדוק ואנגלית, חשבון והשיעורים שאהב ביותר היו השיעורים אלה שבמסגרתם יצאו לעבודה חקלאית בחווה, שיעורי מלאכה ונגרות שהיו לבנים (בעוד הבנות למדו כלכלת בית) וכמובן שיעורי התעמלות. סבא אהב גם לשיר במקהלה ואת שיעורי המוזיקה. היות וסבא היה היחיד בכיתה שהיה לו פטיפון עם תקליטים בבית, היו עורכים מסיבות בימי שישי ובכל פעם בבית אחר, כאשר סבא היה מביא את הפטיפון והיו רוקדים ריקודים סלוניים.

המורה שהיה דמות משמעותית עבור סבא וזכור לו היטב מאז ועד היום הוא יוסף, מורה אשר הגיע לבית הספר בהיות סבא בכיתה ה' והיה המחנך של הכיתה. מילד שהיה עם תווית של ילד בעייתי שלא מצליח בלימודים ולא יושב בכיתה במשך שיעור שלם, חלה בסבא השתפרות הן בהתנהגות והן בציונים והחיבור עם המורה יוסף הביא לשינוי משמעותי וזכור לסבא שאהב אותו מאד. לאחר הלימודים הילדים היו הולכים כל אחד לביתו והיה נוהג מקובל שבין שתיים לארבע אף אחד לא נמצא בחוץ, כל ילד בביתו אוכל, מכין שיעורים, נח או ישן ורק אחרי השעה ארבע נפגשו ברחוב הראשי ושיחקו במשחקי כדור, תופסת, מחבואים ומשחקי תפקידים, עד שעות החשיכה. כאשר היו נפגשים בבית חברים נהגו גם לשחק משחקי קלפים. הייתה בריכה הקרויה בפי בני נווה עוז "בריכת שכטר" ובקיץ נהגו לבלות סביבה הרבה ולשחות במים. בשבתות שכן שהיה נהג אוטובוס היה נוהג להסיע אותם לחוף הים בתל אביב וזו הייתה עבורם חוויה גדולה, שיצאו מהשכונה הקטנה והמבודדת שלהם לעיר תל אביב.

תמונת מחזור

תמונה 5

סבא הכיר את סבתא, אורה, מאז שהיו ילדים. הוריו גרו ברחוב לוי אשכול 37 ובית הוריה של אורה היה בלוי אשכול 35, שכנות צמודה וקרובה, כך שהכירו מגיל אפס. בשנים הראשונות, היות ויש ביניהם פער של כחמש שנים, לא היו יחסים קרובים מלבד הכרות שטחית בשל יחסי השכנות. עם הזמן נוצר קשר קרוב שהתפתח לזוגיות ומאז עברו כמעט 50 שנה (נישאו בשנת 1970). נולדו להם שלושה ילדים: חגית הבכורה בשנת 1971, יואל בשנת 1974 ושרון בשנת 1980. מחגית נולדו להם שלוש נכדות: שי  בשנת 2006, עומר בשנת 2008 ואור בשנת 2011. סבא וסבתא גרים בבית הוריו שנפטרו וחגית ומשפחתה מתגוררים בבית הוריה של אורה שנפטרו, כך שהשכנות מאפשרת קשר יומיומי וקרוב מאד לנכדות. יואל מתגורר עם משפחתו בפ"ת יש לו שלושה ילדים: יובל שנולד בשנת 2005, גיא בשנת 2009 ויהל בשנת 2011. שרון מתגוררת עם משפחתה בפ"ת ויש לה שלוש בנות: בר בשנת 2009, שחר בשנת 2014 ורוני בשנת 2016.

סבא וסבתא ביום חתונתם

תמונה 6

הקשר של סבא עם סבתא נרקם, כאמור, עם היותם שכנים. ברוח התקופה ההיא החיזור היה במפגשים, לא היה להם טלפון או אמצעי תקשורת אחרים מלבד פנים אל פנים. הם נהגו ללכת לקולנוע, לטיולים ולבלות במועדונים בהם רקדו ואכלו. מקובל היה שהבילוי מסתיים עד חצות והבחור מלווה את הבחורה הביתה. היחסים בין ההורים לילדים היו יחסים חמים, ההורים כהורים טובים דאגו להם ולשלומם, אך היות והיו אנשים שבאו מהגלות והמנטליות שלהם לא הייתה ישראלית, הרי שגם כשהיו צעירים בגיל היו יחסית מבוגרים ברוחם והיה פער בתקשורת. הוריהם היו דור שהתבגר מוקדם עקב הקשיים והטרגדיות שחוו במלחמת העולם השנייה, היו כללים ברורים של מותר-אסור ונהגו לכבד אותם ולשמוע בקולם. לא היה מקובל להתווכח או להתחצף ובמידה ופרצו גבולות ידעו שייענשו. במידה רבה הם לא היו מעורבים בחיי הילדים ברמה קרובה, פעמים רבות לא שיתפו אותם הילדים בקורות אותם, הם היו עסוקים בעבודה ופרנסה מצאת החמה ועד השעות המאוחרות, ילדים היו בחברת ילדים ברוב שעות הפנאי, משחקים הרבה בחוץ ובמשחקי כדור, סבא שיחק הרבה כדורגל וחברים היו שותפי הסוד לדברים רבים וההורים היו משותפים פחות. עם זאת, כמשפחה נהגו לאכול ארוחות משותפות, לחגוג ביחד חגים, לבקר קרובי משפחה, לנסוע לקיבוץ חולדה של הדוד אח האם, שהיה ממייסדי הקיבוץ ולבלות שם הרבה מאד ולעתים במשך ימים. בחודשי הקיץ היו שם במשך כל החופש הגדול כילדי חוץ ממש. בקיץ נהגו לנסוע לחוף הים ולבריכת השחייה "הפועל" שהייתה במרכז העיר. היות והשכונה הייתה קטנה ובעלת אופי של קיבוץ, חברת הילדים הייתה דומיננטית מאד וההורים היו פחות מעורבים בחיי הילדים מבחינת הקשר הרגשי וקשורים יותר בצד החומרי, של דאגה לכל צרכיהם, ארוחות, כביסה נקייה, קשר עם המורים בבית הספר ומעל הכל דאגה לבריאותם לשלומם.

הזוית האישית

מנשה באוכנר השתתף בתכנית הקשר הרב דורי ותועד על ידי שי באוכנר. התכנית נערכה בחטיבת הביניים ע"ש בן גוריון בפתח תקוה, התשע"ט.

מילון

מחנה המעצר בעתלית
מחנה המעצר בעתלית או מחנה המעפילים בעתלית שימש למעצר מעפילים ופעילים במחתרות, וכן כמחנה מעבר לעולים. המחנה נפתח בינואר 1940, ופעל במתכונת זו עד להקמת מדינת ישראל במאי 1948. במשך השנים נעצרו בו למעלה מ-40,000 מעפילים. ב-1987 הוכרז כאתר לאומי למורשת ההעפלה והעלייה של מדינת ישראל. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”סבא בחר בחיים של חריצות והקמת משפחה וחי חיים מלאים בצד החוסר הגדול והגעגוע לאביו“

הקשר הרב דורי