מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי אביב, אני דור שני בישראל ובחרתי לספר את הסיפור של סבתא שלי, בת שבע. סבתא שלי נולדה במרקש בשנת 1952 לחביבה ויהודה ובגיל 4 כבר עלתה באונייה לארץ.

לפני כמה ימים הלכתי לבית שלסבתא שלי כדי לאסוף חומרים לעבודה. אחות של אימא שלי, אביבית, גם הייתה שם. ישבנו בפינת האוכל והתחלתי לתחקר את סבתא. מהר מאד הבנתי כמה לא הכרתי את העבר שלה וכמה הוא מסקרן ומלמד. היא סיפרה לי כשהם עלו ארצה, שלחו אותם לקיסריה – את המשפחה המצומצמת, היא והאחים שלה. אז צחקתי ושאלתי "סבתא, את רצינית? למה עברתם לקריית שמונה? היינו יכולים לגור היום בקיסריה". אני ודודה שלי צחקנו ואמרנו – "מה המשפחה שלה "איבדה" בקריית שמונה?". מהר מאד היא קטעה אותנו וענתה: "אבא שלי רצה לגור קרוב לאחים שלו ששובצו אז בקריית שמונה".

אז הם עברו למעברה בקריית שמונה שם גרו חביבה ויהודה, סבתא, אלי ז"ל, חנניה, דני, יפה, אליס וטובה. תשעה אנשים בפחון. לי זה היה נשמע הזוי אבל סבתא לא סיפרה על כך במרירות, היא דווקא אהבה את הקרבה של כל המשפחה יחד.

שאלתי אותה איך החיים שם נראו: בפחונים לא היה מקלחות, או מטבח, או נורות. הייתה מקלחת משותפת לכל המעברה רחוק מהפחונים. לא היה גז ממשי, היה "פרימוס" -סוג של גזיה שעליה היו מבשלים. לא היה נורות, הייתה "לאמפה" – נורה שפועלת על נפט והאור בה הוא אש. ולכביסה היה משהו שנקרא "לוחת סבון" במרוקאית, משמעו קרש כביסה.

לאחר כמה שנים במעברה המשפחה של סבתא קיבלה בית. היא סיפרה שהכל השתנה: רמת החיים עלתה יותר ממה שיכלה לחלום עליו, ורמת החיים הממשית בבית החדש? שבעה אחים בדירת שני חדרים, אבל זה לא שינה את העובדה שסוף סוף יש גז, מקלחות, מנורות, והנחמה של סבתא הייתה שנשארו עדיין כל האחים ביחד.

סבתא שלי הייתה כבר נערה גדולה, בת 17 וחצי, ואז פגשה את סבא שלי עופר ז"ל במסיבת עבודה של אחיה דני. סבא שלי היה 'נער פרחים' בעוד שסבתא שלי נערה מבית דתי ושומר מצוות, כך שהקונפליקט הגדול קרה כשסבא ביקש את ידה מחביבה ויהודה. ההורים כמובן שלא הסכימו לכך, אבל לבסוף לא נותרה להם ברירה והשניים התחתנו.

לאחר שנתיים אימא שלי אידית נולדה, ואז ורד, אביבית, ימית, ולבסוף מאור. סבתא וסבא קיבלו בית בחצור – בית גדול ומרווח המתאים למשפחה כמו שלהם, אז שאלתי את סבתא: "אז למה לא נשארתם בחצור ושוב חזרתם לקריית שמונה?" והיא ענתה: "רציתי לגור קרוב לאחים שלי".

חיבקתי את סבתא כי הבנתי שהערך העליון שהיא דוגלת בו הוא משפחה. אז היום כל האחים של אימא שלי ובני הדודים שלי גרים הכי קרוב שאפשר, ממש באותה שכונה בקריית שמונה, זה מי שאנחנו – מאוחדים.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בחט"ב המקיף עמק החולה בכפר בלום, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה סיגלית ביראני.