מאגר סיפורי מורשת

על עצמי…..

נולדתי בפולין בשנת 1948. אמי פולה (פרל) נולדה בשנת 1921 בעיר לובלין בפולין שמות ההורים של אמי מלכה וניסן. לאמי היה עוד אח אחד ושלוש אחיות.

אימי הייתה הצעירה בבית. בשלב מסוים ההורים עזבו את העיר לובלין ועברו לגור בעיר לודג'. אבי נחמן נולד בעיר קוטנו להורים רבקה וישראל. נולדו להם חמישה בנים ובת אחת. אבי נחמן, אחד מהבנים. המשפחה עברה לגור בעיר לודג' בשנת 1919. שתי המשפחות גרו בלודג' עד המלחמה ובזמן המלחמה.

כשהגרמנים כבשו את פולין והגיעו ללודג' האווירה במקום הייתה מתוחה והיהודים החלו לחשוש מאוד לשלומם וגורלם. ההורים שלי החליטו שהם בורחים מפולין לכיוון רוסיה. המשפחות של אבי ואמי נשארו בפולין ולא הסכימו להצטרף אליהם בבריחה. כל בני המשפחות שלמו על כך במחיר חייהם. כולם נספו בשואה פרט לשני ההורים שלי ואח של אבי שנותר בחיים, אחרי שעבר מסע קשה ונורא בשמונה מחנות ריכוז. ההורים שלי הגיעו לרוסיה בדרכים לא דרכים.

אמא שלי עם חזות של פולנייה הצליחה בקלות יחסית לעבור מפולין לכיוון רוסיה . אבא שלי היה עם מראה "יהודי" טיפוסי נתפס מספר פעמים על ידי הגרמנים ונעצר. ההורים חיו בסיביר במשך למעלה מארבע שנים. אלה היו שנים קשות מאוד כשהבעיות המרכזיות היו קור נורא ומחסור גדול באוכל. במהלך השהות בסיביר נולד להוריי בן. נדרשה "יצירתיות" רבה לספק לתינוק צרכים בסיסיים של אוכל ולבוש. הבגדים שלבש נתפרו מבדי שק שהיו במקום חלוקת המזון…. לצערם הקשה של הוריי התינוק נפטר בגיל פחות משנתיים בגלל מחלת דיפתריה. (כמובן שלא היו קיימים חיסונים נגד דיפתריה בתקופה ההיא כפי שקיימים היום).

אחותי רבקה נולדה אף היא ברוסיה בשנת 1944.

החזרה של הורי לפולין לעיר בה חיו לפני המלחמה הייתה קשה ביותר. הם עסקו בחיפוש מתמיד אחרי בני משפחותיהם, אך מעדויות של מכרים ושכנים נודע להם שהם נותרו לבד. לאט לאט החלו לבנות את עצמם מחדש והצליחו לקומם את הריסות חייהם. אני נולדתי בתאריך 1.2.1948.

העלייה לישראל

ההחלטה על עלייה לארץ הייתה כרוכה בלבטים רבים. השמועות שהגיעו מהארץ היו קשות והתייחסו בעיקר למגורים בתנאים קשים ומחסור באוכל ומקומות עבודה. עלינו לארץ בשנת 1950 אני, אחותי והורי. בארץ שלחו אותנו לגור במעברה בכפ"ס בעיר אוהלים. בהיותי בת שנתיים וחצי עם עלייתנו ארצה לא נותרו לי זיכרונות רבים מתקופת העלייה. אך הורי ספרו על הקושי בהסתגלות לשפה חדשה, לתנאי מגורים דלים, לחלוקת מזון בתלושי אוכל. לא אחת חלפה במוחם המחשבה איך נהפך עולמם…..

אמי הצליחה למצוא עבודה באיסוף תפוחי אדמה מהשדה והייתה מאושרת. מנהל העבודה אמר לאימי לא פעם שמראה ידיה הלבנות מעיד על כך שלא עבדה בחקלאות מימיה…בחזרתה מהעבודה הייתה מקבלת אחת למספר ימים שקית עם תפוחי אדמה והייתה גאה על הישגיה… אבי שלא מצא עבודה היה עצוב ואומלל ולא אחת מצאה אותו אימי בוכה על מר גורלו. אחד הדברים שאני זוכרת מסיפורי הורי באותה תקופה היה שבאחד מהטיולים הרגליים שעשו איתי ואחותי, הורי שמעו צלילים של רדיו בוקע מאחד הבתים ומה רבה הייתה קנאתם על הגורל הטוב והמיטיב של אותם הדיירים.

ילדות בפולין לפני העלייה לארץ 

היינו די המומים מתנאי המחיה והדיור בארץ אבל ראינו עד מהרה שזאת מנת חלקם של כל העולים באותה תקופה. במשך 3 שנים גרנו במעברה ואז זכינו לעבור לדיור קבע בכפ"ס בשכונה שנקראה "עלייה" מאחר והייתה מאוכלסת ע"י עולים חדשים מפולין, רומניה ותימן.

את לימודי בבית הספר היסודי והתיכון עשיתי בכפ"ס. זיכרונות רבים וטובים יש לי מתקופת לימודי בבית הספר היסודי. יחד איתנו למדו חניכים שגרו בפנימיית אונים. הפנימייה אכלסה ילדים שבאו מבתים עם קושי כלכלי או משפחתי, אבל האווירה בבית הספר הייתה של "ביחד". בילדותי הייתי ספורטאית וכן למדתי ריקוד באלט. למה אני טורחת לציין עובדה זאת? הנה התשובה: באחד ממבחני ריצת 60 מטר שהתקיימה בבית הספר מאוד רציתי לנצח … חברה שלי שרה, חניכת הפנימייה, אמרה לי: "את רוצה לנצח? אז תדמייני שלא ראית את אמא שלך שבועיים והיא עומדת בקצה המסלול ומחכה לך וכך תנצחי" (ילדי הפנימייה פגשו את הוריהם אחת לשבועיים או שלושה). ואכן ניצחתי. המילים של חברתי מהדהדות בראשי כל השנים …. לצערי חברתי נפטרה לפני שנים רבות, היא סבלה ממום לבבי ונפטרה בניתוח לב.

אני זוכרת מאותה תקופה שאת הילקוט לא נשאתי על הגב אלא כל השנים הלכתי לבית הספר כשהתיק על ראשי. כך היה נוח לי וכך רכשתי יציבה טובה מאוד מבלי להתכוון לכך…. פרט לבית הספר שם נעלתי נעליים, הייתי יחפה כל הזמן. ובקיץ כשהחול היה לוהט, הייתי מדלגת מצל לצל על מנת שלא לקבל כוויות. עד היום אני מכנה את עצמי "יחפנית" ומיד בהגיעי הביתה אני יחפה… וכך נוהגים חמשת נכדי …. איזה דברים מוזרים עוברים בתורשה…..

נהגו לקרוא לנו "ילדי המפתח", זאת משום שלא היה קיים מושג שנקרא: מטפלת. וכך בהגיענו הביתה מבית הספר, השתמשנו במפתח לפתיחת דלת הבית שתמיד היה ריק, עד שהורי חזרו מהעבודה בשעות אחר הצהריים. עם סיום לימודי התיכוניים, ההורים שלי החליטו שעלי ללמוד עריכת דין אבל נטיית ליבי הייתה ללמוד בבית ספר לאחיות. ואכן מימשתי את חלומי וסיימתי את הלימודים באוק' 1969. במהלך שנות עבודתי עשיתי תפקידים שונים: מורה בבית ספר לסיעוד, אחות אחראית במחלקה כירורגית, אחראית על פיתוח מקצועי, אחות ראשית במחוז שרון שומרון של הכללית ומנהלת Call center  של האחיות. אני נשואה ליעקב כמעט 50 שנים, אמא לדגנית, נעם ועדי וסבתא גאה לעלמה, יותם, נעמה, עמרי ורז.

במעבר חד אני עוברת לסיפור אותו אני מבקשת לספר ולתעד במפגשי תכנית הקשר הרב דורי.

בשנת 2000 פנתה אלי האחות הראשית של שרותי בריאות כללית ובקשה לדעת האם אהיה מוכנה לקחת חלק במשלחת רפואית בת 10 ימים לעיר אודסה שבאוקראינה. הנסיעה כמובן בהתנדבות. כמי שחונכה על ערך ההתנדבות והנתינה שהייתה נכס צאן ברזל של אבי, עניתי מיד בחיוב.

המשלחות הרפואיות כללו רופאים ואחיות מישראל וארצות הברית. המשלחות יצאו מהארץ פעמיים בשנה ומנו חמישה אנשי צוות בכל פעם. הפרויקט כולו היה בתמיכה וארגון של משרד החוץ, משרד הבריאות, שרותי בריאות כללית, הדסה והג'וינט. הנציגים האמריקאים הגיעו לארץ ויחד עימם עברנו שני ימי הכנה בירושלים שעסקו בלימוד והכרת אוכלוסיית היעד עימה ניפגש ונעבוד. מעט רקע לקראת יציאת המשלחת.

בתקופת המשטר הרוסי ברוסיה לשעבר, הקהילות היהודיות קרסו. בתי הכנסת ובתי הספר היהודיים נסגרו . העיתונות בשפת האידיש והתיאטרון הופסקו והוטל איסור על לימוד השפה העברית. מצבם של היהודים היה בכי רע.

ארגון ה-JDC – JEWISH JOINT DISTRIBUTION COMMUNITY, הוקם בשנת 1914 בארה"ב ופעילותו הראשונית הייתה סיוע ליהודים שחיו בפלשתינה וסבלו חרפת רעב. מאז ועד היום עוסק הארגון בפיתוח ומחקר בנושאי בריאות, רווחה וסיוע בתחומים שונים בישראל ובארצות נוספות ברחבי העולם. הארגון החל לפעול בארצות רוסיה לשעבר במטרה לסייע לקהילה היהודית, החל משנות התשעים. הפעילות התרחשה באוקראינה, מולדובה, ארמניה, רוסיה ועוד. זאת בשיתוף פעולה עם הקהילה היהודית האמריקאית – AJC.

באותה תקופה הוקמו 190 מרכזי "חסד" במדינות אלה שמטרתם, סיוע מסיבי ליהודים בתחומים שונים, שמצבם הכלכלי, תרבותי ובריאותי היה קשה. בכל מרכז כזה עסקו באספקת חבילות מזון, ארוחות חמות לנזקקים, הכשרת מטפלות בית לסיוע לאוכלוסייה הקשישה, אספקת ציוד רפואי, ביקורי בית של רופאים לאוכלוסייה מרותקת, הקמת בתי יתומים ועוד פעילות רבה בתחום הרחבת ידע בנושא היהדות לילדים ומבוגרים. כ-4500 מתנדבים מקומיים מסייעים בתפעול ה"חסדים".

חבילות מזון לקהילה היהודית

וכך מצאנו עצמנו 5 אנשי צוות ישראלי אמריקאי בדרכנו לאודסה שבאוקראינה. התכנית כללה: הכרת מוסדות הקהילה היהודית במקום והפעילות שלה, סיורים בבתי חולים בעיר, ביקורי בית אצל קשישים בודדים ומתן הרצאות לאנשי צוות באותם מקומות בתחומי רפואה וסיעוד במרכזים בהם בקרנו.

המפגש עם אנשי החסד שליוו אותנו במהלך התקופה בה שהינו באודסה היה חם, לבבי ומכניס אורחים באופן מדהים. מאחר והאוכלוסייה אינה דוברת אנגלית  התלוותה אלינו מתורגמנית במהלך כל המסע וכל משפט שנאמר במהלך השיחות וההרצאות תורגם סימולטנית לרוסית.

חדר ניתוח בבית החולים באודסה

היו אלה ימים ארוכים מלאי פעילות והחוויות אותן חווינו היו בלתי נשכחות. האוכלוסייה סבלה מעוני קשה וחיה בתנאי מגורים שהיה לנו קשה לצפות בהם. לחלק לא מבוטל של הקשישים היה מטבח משותף לכמה משפחות .השכר החודשי של קשיש באותה תקופה היה 13 דולר….. ללא הסיוע של הקהילה היהודית קשה להבין איך היו שורדים. אנחנו התאכסנו בדירת מגורים בתנאים בסיסיים ביותר, אבל החוויות הרבות והמעשירות שהיו מנת חלקנו בתקופה זאת היו כל כך מדהימות עד שלא ייחסנו חשיבות להעדר מים בשעות הלילה, למיטות "סוכנות" בהן ישנו וכו….

הכניסה לדירה בה התגוררנו

הנושאים בהם עסקתי כחברה במשלחת היו: טיפול בסוכרת, טיפול בחולים עם שברים של צוואר הירך, גילוי מוקדם של סרטן השד והדרכת מטפלות לטיפול באוכלוסיה קשישה המרותקת לבית.

בשנת 2001 נעשתה אלי פניה נוספת להצטרף למשלחת ישראלית אמריקאית. היעד הפעם היה קישינב במולדובה. פורמט העבודה של חברי המשלחת היה דומה לקודמתה. אלא שמולדובה התגלתה לנו באנייה הקשה, אף יותר מאודסה. בביקורי הבית שערכנו לקשישים בודדים שמענו סיפורים על רעב: "בבקר אני אוכלת תפוח אדמה מבושל, בצהריים אני מטגנת תפוח אדמה ובערב שוב אוכלת תפוח אדמה מבושל". כל זה היה נחלת הקשישים היהודים ( והאחרים) עד התחלת הסיוע המשמעותי של ה"חסד".

חברי המשלחת לקישינב

לקישינב שוב נסענו שלושה רופאים אמריקאים ושני ישראלים. ערכנו סיורים במרכז הקהילתי ובמוסדות החסד בקישינב ובבלץ. ערכנו ביקורים במספר בתי חולים. העברנו הרצאות מקצועיות לציבור רופאים, אחיות, מתמחים וסטודנטים לרפואה וסיעוד. ערכנו ביקורי בית לקשישים התשושים בבתיהם והדרכנו אותם ואת המטפלות שלהם. גם בקישינב ערכנו סיורים באתרי יהדות שמותרים להצגה בפומבי .צפינו בפסלי מגן דוד שבורים בבית הקברות היהודי. בקרנו בבית כנסת שעדיין רובו מוכיח שתחת המשטר הסובייטי הפכו אותו למגרש כדורסל…. השתתפנו בקבלת שבת בבית הלל ורקדנו עם הנוער המקומי בשירה עברית . היש למעלה מזה?! הבאנו דרישת שלום מארץ ישראל ולכל מרכז יהודי שהגענו התקבלנו בהתרגשות גדולה ובחיבוק ענק.

סוף דבר

יכולה אני לומר שהתברכתי על שנבחרתי להשתתף בשתי משלחות לארצות רוסיה לשעבר. מעבר להצלחת הנושא המקצועי הייתה זאת עבורנו חווית חיים שלא נשכח לעולם. ליבנו שר והנשמה התחממה יחד עם היהודים שנשארו מאחור בארצות אלה, רובם מבוגרים שחששו להתמודד עם קשיי העלייה ונשארו מאחור. אכן כל משתתפי שתי המשלחות בהן השתתפתי "קיבלו" עשרת מונים יותר מאשר "נתנו".

הזוית האישית

מלכה: באשר להשתתפותי בתכנית "הקשר הרב דורי", הייתה זאת חוויה מיוחדת, מרגשת, מעצימה ומבורכת, עבורי ועבור נכדתי עלמה. הקונספט של ישיבה משותפת נכדים – סבים, סבתות יחדיו והכרות אחד את השני בקבוצה, את הסיפור האישי ואת המקורות שלנו היא ברכה ומתנה ענקית לכולנו. רעיון מבורך ומרגש!

עלמה: הישיבה המשותפת עם סבתא גילתה לי דברים חדשים שלא הכרתי אצלה. אני שמחה מאוד על חיזוק הקשר עם סבתא.