מאגר סיפורי מורשת

גרנו בבית קטן שבו חדר שינה אחד, סלון, מטבח ומקלחת. לא היה לנו חשמל בבית וכדי להתקלח היינו מחממים מים עם האמגזית שבמטבח, לאחר מכן רוקנו את המים לקערה גדולה בחדר המקלחת ושם התקלחנו. גם את הכביסות היינו מכבסים ביד, אני זוכרת את הגיגית הגדולה שעליה מניחים פלטת עץ גדולה ומשפשפים עליה את הבגדים. משחקים קנויים לא היו לנו, תמיד המצאנו משחקים ביתיים כמו מחבואים ותופסת.

בהיותי בת שש קרה אסון נורא שזכור לי עד היום וחקוק בלבי כאילו קרה אתמול! היה זה באמצע הלילה, בפברואר 1960, כולנו התעוררנו בבהלה כי הרגשנו שהבית כולו רועד, חפצים החלו להתעופף, והקירות עמדו לקרוס, אבי לא איבד את עשתונותיו והחל להעיף אותנו דרך החלון מחוץ לבית, תוך כדי פינוי הילדים מהבית שמענו בום חזק ואחד הקירות נפל על אחותי התינוקת שהיתה בת חצי שנה, אבי היה בטוח שהיא נקברה תחת ההריסות והמשיך להוציא את שאר הילדים מהחלון אך סבי, שהתגורר יחד איתנו, החל לצעוק והתעקש שיש להציל את התינוקת מיד. הוא החל לפנות חלק מהקיר ההרוס ולאחר מאמצים מרובים מצא את אחותי חיה ונושמת ב"ה. אבי מיהר לפנות גם אותה מהבית. לא הפסקנו להודות לה' על החסד שעשה עמנו שנשארנו בחיים. מסביבנו היה הרס וחורבן, רבים משכנינו נקברו חיים תחת ההריסות, המראות והמחזות היו מזעזעים. אנחנו נשארנו ללא בית וללא רכוש. לאחר שעות רבות של המתנה ריכזו את כל הניצולים המעטים ושיכנו אותנו באוהלים. לאחר כחודש העבירו אותנו לעיר אחרת במרוקו, שם קיבלנו בית עם מעט רהיטים חדשים, בגדים ואוכל. לאחר תקופה העיר נבנתה מחדש על ידי מלך מרוקו, שטען כי חייבים לבנות את העיר מחדש.

עלינו לארץ בשנת 1962 במסגרת "מבצע יכין". עם עלייתו של המלך חסן השני לשלטון, היתה הסכמה לא מוצהרת מצד השלטונות במרוקו לאפשר ליהודי מרוקו לעלות לארץ ישראל – בתנאי שהיעד המוצהר של היוצאים אינו ישראל. לכן יצאנו ממרוקו לצרפת כתחנת ביניים. על אף שעדיין נשארו מגבלות חמורות על הוצאת כספים ורכוש יקר, הצלחנו בדרך לא דרך להעלות איתנו לארץ את התכשיטים היקרים שלנו ובארגזים גדולים ארזנו את הבגדים של בני הבית. אני זוכרת שהצלחנו להביא איתנו גם רדיו קטן שאותו החבאנו בין ערימות הבגדים. לאחר שהייה של כחודש ימים בצרפת עלינו לאנייה והפלגנו לארץ ישראל.

כשהגענו לחיפה הפנו את משפחתנו לקריית גת ואת אחותי הנשואה לקריית שמונה. עד היום אני זוכרת כמה קשה היה לנו עם הפרידה מאחותי – תמיד חיינו יחד. היא נשלחה לצפון הארץ ואנחנו לדרום הארץ, המרחקים היו גדולים, לא היתה אז תחבורה מסודרת ולא היו אמצעי תקשורת. לא יכולנו להשלים עם הניתוק מאחותי ומשפחתה, הצטערנו על כך ובכינו הרבה. בקרית גת קיבלנו בית קטן עם מיטות סוכנות לא נוחות. נתקלנו בקשיים נוספים בארץ, לא ידענו את השפה העברית. חיילת היתה מגיעה אלינו ומלמדת את אמי קצת עברית ואחר כך אמא לימדה אותנו.

למדתי בבית ספר "יד יצחק" שנה אחת ולאחר מכן עברתי ללמוד בבית ספר חב"ד, בית הספר בו לומדת נכדתי המתוקה תאיר. אהבתי את בית הספר ולאט לאט התחברתי לחברותיי ונהפכתי לילדה חברותית ששותפה לאירועים החברתיים בבית הספר. אהבתי לטייל – נסענו לירושלים ולדימונה. אני זוכרת את הכנסים והמסיבות שנערכו בבית הספר ובמיוחד אני זוכרת את שוק פורים. בבית הספר היה לנו חדר אוכל שם אכלנו ארוחת בוקר, פרוסות לחם עם ממרחים כמו שוקולד וריבה, ובצהריים קיבלנו ארוחה חמה ומזינה.

כשהייתי בת שלוש עשרה פרצה מלחמת ששת הימים. אני זוכרת שבתקופה זו הייתי אצל אחותי בבאר שבע מכיוון שגייסו את בעלה לצבא. פחדתי מאוד במיוחד כששמעתי את האזעקות וכשרצנו למקלטים. בכל פעם כששמעתי את האזעקה פחדתי וחששתי לגורלו של גיסי. ב"ה המלחמה הסתיימה בניצחון. גיסי שב בריא ושלם מהחזית.

לאחר כל קשיי ההתאקלמות היום אני שמחה להיות בארץ ישראל ובקרית גת, ליהנות מהעיר וממשפחתי המקסימה.

תשע"ה 2015