מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי נולדה באגאדיר, עיר בדרום מערב מרוקו, בשנת 1948, לאמה ראשל ואביה שלום. יש לה חמישה אחים אחיות. הגדולה דניז, אחריה מדלן, ג'וזף, נלי, היא, ודניאל. אביה היה דתי, ובשבתות היה הולך לבית הכנסת. היא מספרת, שהיה נהוג אז בין המשפחות היהודיות להביא ביום שישי את החמין לאדם ערבי שהיה לו תנור גדול, ובשבת הוא היה יודע לחלק לכל משפחה את החמין שלה. אביה נפטר בגיל 38.

באותה תקופה לא חגגו בת מצוות, היא מספרת. היא והילדים בעיר נהגו לשחק הרבה מאוד בחוץ ("היינו משחקים, לדוגמה, חמש אבנים עם עצמות של פרה" היא מספרת), עוד היא אומרת: "אני הייתי ילדה די שובבה. הייתה לנו עליית גג בבית, המוקפת קיר נמוך. תמיד הייתי משחקת שם. אז יום אחד, עליתי על המעקה הזה, ראיתי את אימא שלי למטה ונופפתי לה, והיא סימנה לי לרדת. כשנכנסתי הביתה, היא ממש כעסה… קיבלתי מכות.. (צוחקת)." היא גם למדה פסנתר.

משפחה

סבתא מספרת: "כשעליתי לארץ, כסטודנטית, הייתי במכינה לאוניברסיטה בבאר שבע. באחד הטיולים, המורה למתמטיקה אמר לי שהוא היה רוצה להכיר אותי יותר. נתתי לו את הכתובת של אחותי, שגרתי איתה בארץ. ככה הכרנו. ובסוף התחתנו. (היא צוחקת), עם המורה למתמטיקה." יש לה שני ילדים. אחד מהם הוא אבא שלי. ואז היא עוברת לספר על רעידת האדמה.

רעידת האדמה באגאדיר

כמה עובדות על הרעידה: היא התרחשה ביום 29 בפברואר 1960 בשעה 23:41. עצמתה היתיה 5.7 בסולם מגניטודה לפי מומנט והיא גרמה לכ-12,000 עד 15,000 הרוגים ולכ-25,000 פצועים. לפחות 35 אלף אנשים נותרו ללא קורת גג כתוצאה מהרעידה. על פי הערכות, כ-1,500 יהודים נספו ברעידת האדמה.

סבתי מספרת: "היינו אז בבית. הייתי בת 12 אז. ישנתי בחדר עם אחותי, נלי. דניז לא הייתה איתנו, היא כבר היתה בארץ, ומדלן הייתה במרקש, היא הייתה נשואה. היינו אני, נלי, דניאל, וג'וזף, עם אימא שלנו (האב נפטר קודם לכן, כנ"ל). ישנתי עם נלי, ופתאום הרגשנו שהכל זז. המיטות, התמונות נפלו מהקירות, והכל היה מאוד מפחיד. קמנו, היינו עם פיג'מות, וניסינו לצאת מהחדר. הדלת נתקעה (כנראה שהרעידה גרמה למנעול להיתקע). אחי פרץ את הדלת ויצאנו מהחדר. פתחנו את החלון של סלון הבית. מחוץ לחלון, היה אז בניין גבוה, ענק ענק, של המשטרה, ככה קראו לזה. אז כשהסתכלנו החוצה – כל מה שראינו היה ערימה של אבנים. כל הבניין קרס. הכל היה אדום, השמיים, הכל אבק.

ניסינו לצאת, השכן שגר בבניין עזר לאחי לפרוץ את דלת הכניסה, כי היא ננעלה גם כן, ויצאנו החוצה. המדרגות היו הרוסות והלכנו ביניהן. יצאנו, והתחלנו ללכת. אני הייתי יחפה, אז אחי היה צריך להרים אותי כדי שלא אצטרך ללכת על כל ההריסות יחפה. הלכנו, וראינו שהכל היה הרוס, כל הבניינים. אנשים היו בחוץ, כולם עם פיג'מות גופיות, תחתונים… כולם הוצאו החוצה בלילה, היה קרוב לחצות. כולם היו מאוד מבוהלים. כולם אמרו שצריך ללכת לאיזו גינה, על גבעה, קרוב לים. אמרו: "ללכת למקום קרוב לים, להתרחק מכל הבניינים!" כולנו דאגנו מעוד רעידות.

כל הזמן היו עוד ועוד רעידות. היה הרס רב. (יש לציין, שרעידת אדמה זו היא מקרה נדיר. לא שכיח שרעידת אדמה מתחת לעוצמה 6 גורמת לנזק כזה. העניין נבע מכמה סיבות, כמו הבנייה הלקויה יחסית באזור, והתנאים הגיאולוגיים הייחודיים: באגאדיר הסלעים בשכבה העליונה של הקרקע הם סלעים בעלי צפיפות נמוכה, בעוד שהשכבה התחתונה הייתה מסלע צפוף מאוד, דבר המגביר את תאוצות הקרקע. עוד סיבה היא השעה. סביר להניח שאם האירוע היה קורה בשעת יום, יותר אנשים היו מחוץ לבתים, והיו גם מגיבים מהר יותר. שילוב זה של תנאים גיאולוגיים, בנייה ושעה מאוחרת גרמו לרעידת אדמה זו להיות קשה מהרגיל).

כל הזמן היו רעידות משנה, הקרקע נפתחה. באותה תקופה לא היו לנו טלוויזיות ואמצעי תקשורת כאלו, ולא היינו חשופים להרבה מידע. אני אז לא ידעתי מה זה רעידת אדמה, לא שמעתי על דבר כזה. אימא שלי חשבה שזה סוף העולם. כשהגענו למקום אליו הלכנו, הגיעו חיילים מבסיס מחוץ לעיר, ולקחו אותנו לשם. כשכולם שמעו על האסון, באו לעזור. אחותי מדלן, שהייתה נשואה וגרה במרקש, לקחה אותנו אליה לגור שם. כלום ממה שהיה לנו לא נשאר. אחרי הרעידה, שוטרים מנעו כניסה לעיר. דאגו שיקרו עוד רעידות משנה, או שיגנבו דברים… כשאפשרו לתושבי המקום לחזור ולקחת משם דברים, אמי הלכה כדי לראות אם יש משהו שניתן להציל. הייתה לנו קופסה עם הרבה תכשיטי זהב. היא לא מצאה כלום. התחלנו מחדש מאפס. לא היה לנו כלום. אבל הצלחנו להסתדר. המדינה איפשרה למשפחות לשלוח ילד אחד לפנימיה על חשבון המדינה. אז למדתי במרקש בפנימיה. בגיל 17, חמש שנים אחרי הרעידה, עברתי לשטרסבורג שבצרפת. הייתי שם בתיכון. בשנת 1970 עליתי לארץ. סיימתי את התיכון, ולמדתי באוניברסיטה ביולוגיה. אחר כך, לימדתי ביולוגיה בכיתות ז'-ח'. וזה בעצם הסיפור!"

הזוית האישית

שחר הנכד: לפני שדיברתי עם סבתא לא ידעתי ממש פרטים על מה שהיה. ידעתי שהיא הייתה ברעידת אדמה, אבל לא ידעתי שזו הייתה כזו רעידה חמורה ורבת נזק, ועל מה שקרה לה בעקבות כך. התעניינתי מאוד להקשיב לסיפור המרתק הזה.