מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

רכבת ההצלה

סבתא ציפורה בגינת ביתה
הכנת זריקות. ציפורה מימין.
סיפורה של סבתא ציפורה

סבתא ציפורה מוזס, היא סָבְתָא רַבְּתָא שלי, אמא של סבא נפתלי, שהוא אבא של אבא שלי.

סבתא ציפורה נולדה בבודפשט, עיר הבירה של הונגריה בשנת 1933. היא הבת הרביעית במשפחה דתית בת שמונה ילדים.

לאבא של סבתא ציפורה קראו הרב יוסף יהודה ריינר ז"ל. סבא-רבא-רבא שלי היה צדיק, תלמיד גדול וחכם בתורה. הוא היה רב ומחנך במקצועו, ולימד את הנערים בקהילה לקרוא בתורה לקראת בר המצווה שלהם.

תמונה 1

הכיסא שבתמונה, הוא הכיסא שעליו הוא היה לומד תורה בשנים האחרונות לחייו, כשהוא כבר היה מבוגר ועבר לגור בבני ברק. סבתא מספרת שהוא היה יושב על הכסא הזה שעות ונהנה ללמוד בו תורה.

סיפור ההצלה מהשואה ברכבת קסטנר:

"אבא שלי, הרב יוסף יהודה ריינר ע"ה, היה ציוני נלהב, דיבר עברית מצוינת, וכולנו ידענו שיום אחד נגיע לארץ ישראל. גרנו בבית באזור היהודי והיו לנו חיים יפים. אמי, חמדה־רייצ'ל, הייתה עקרת בית, ובחופשות הקיץ נסענו לסבא וסבתא בכפר. יש לי זיכרונות ילדות טובים מאוד עד 1944, אז נכנסו הגרמנים להונגריה. אמא תפרה לכולנו טלאי צהוב ואמרה שאנחנו צריכים ללכת אתו כל הזמן.

בשנת 1944 הרבי מבעלז עמד להגיע לבודפשט, ובבית הכנסת שאלו מי מוכן לפנות את דירתו לרב ולאנשיו. הוריי הסכימו, ובאחד הימים הודיעו לנו שאנחנו עוברים. קיבלנו דירה קרה נורא, ואמא חיממה אבנים והניחה לנו במיטה כדי לחמם אותנו קצת. מזל שאחרי מספר שבועות הרבי מבעלז המשיך במסעו לארץ ישראל ויכולנו לחזור הביתה, אבל החיים לא חזרו למה שהיו. היה עוצר, הורשנו לצאת החוצה רק שעתיים ביום ולא יכולנו לשחק בחוץ.

באחד הימים אבא שלי ראה ברחוב תור גדול, ואמרו לו ששם מוכרים כרטיסים לרכבת שיוצאת בדרך לארץ ישראל במחיר אלף דולר לנפש. לאבא לא היה כסף והוא הלך לעשירים שלימד את ילדיהם לבר מצווה. כשאחד מהם ענה שייתן כסף לו, לאשתו ולשניים משמונת ילדיו. אבא שאל: 'את מי מילדיי אשאיר?'. בסוף הם פתחו ארנקים והוא קיבל את הסכום הדרוש לכל ילדיו. המשפחה ראתה את זה כהגשמה של ברכת הרבי מבעלז, שלפני שעזב נתן לכל אחד מהילדים רבע תפוח ואמר: 'בעזרת השם תצליחו להגיע לארץ ישראל'.

עלינו על הרכבת בתאריך: 30.6.1944 וחשבנו שאנחנו בדרך לארץ ישראל. כל אחד הכין מזוודה קטנה עם בגדים להחלפה ועוגות יבשות שאמא אפתה, ואני, שהייתי אז בת 11, לקחתי גם בובה ומחברת 'תמונות חלקות' ('פרסים') שהייתה פופולרית בין הבנות.

ברכבת ישבנו על הרצפה, חלק מהאנשים כבר שמעו על אושוויץ והיו מיואשים. אני זוכרת שמישהי אמרה 'אני מפחדת מהאש בתנורים'. אחרי יומיים הרכבת נעצרה וירדנו במחנה מוקף גדר תיל. זה היה מחנה הריכוז ברגן־בלזן. חיילים גרמנים הפרידו בין הגברים והנשים. שלחו אותנו למקלחות שלפניהן היו ערימות של נעליים, אמרו לנו להתפשט וגילחו את הראשים של כל הבחורות הבלונדיניות עם השיער הארוך.

במחנה ישנו על מיטות מעץ עם מזרני קש, מסביב רצו עכברים ועכברושים, וכל בוקר התייצבנו למסדר בקור הנורא. פעם ביום קיבלנו מרק והיינו נורא רעבות. הנשים דיברו המון על 'מה נבשל כשנגיע הביתה'. הגברים היו באזור אחר, אבל יכולנו להיפגש איתם. בכל זאת הרגשנו שאנחנו קבוצה עם פרוטקציה, כי בחצר ממול, מאחורי הגדר החשמלית, ראינו אנשים רזים עם פיג'מות פסים, שהיו יותר מסכנים מאתנו.

בדצמבר 1944 אמרו לנו לאסוף את החבילות. יצאנו בבוקר, הלכנו ברגל והגענו בערב לתחנת הרכבת. אחותי ואני סחבנו על הידיים את אחותנו הקטנה. אחרי שעות של המתנה עלינו לרכבת, כל המשפחה, בדרך לשווייץ. שם נתנו לנו שמיכות ואוכל חם, החלקנו בשלג וחזרנו להיות ילדים שמחים".

סבתא ציפורה ומשפחתה חיו שנה בשוויץ, ובחנוכה בשנת 1945 הם עלו לארץ ישראל באנייה. הם גרו בחיפה, ונולדה להם אחות קטנה תשיעית "צברית" (היחידה מבין תשעת האחים שנולדה בארץ). סבתא למדה בתיכון בפנימייה של עליית הנוער.

כשסבתא סיימה את התיכון היא רצתה ללמוד להיות אחות, אבל הלימודים היו רק מגיל שונה עשרה והיא הייתה רק בת שבע עשרה. סבתא ציפורה כבר כל כך רצתה להיות אחות ולכן היא אמרה שהיא בת שמונה עשרה והתקבלה ללימודים בירושלים. כשסיימה ללמוד נסעה להתנדב במעברה ליד שדה אליהו, ושם טיפלה בעולים חדשים. לאחר מכן חזרה לירושלים ושם עבדה בבית החולים שערי צדק.

תמונה 2

סבתא ציפורה (משמאל) נותנת זריקה לתינוק כשהייתה במעברה ליד שדה אליהו

סבתא מספרת שבגיל תשע עשרה וחצי היא הכירה את סבא מנחם, שהיה ניצול שואה שעבר את בירקנאו ואושוויץ. הם התחתנו ונולדו להם חמישה ילדים.

הזווית האישית

טוביה: מה שמאפיין לדעתי את סבתא זה שמחת החיים שלה, תמיד כשפוגשים אותה היא צוחקת ומחייכת.

סבתא ציפורה: סבא מנחם ואני לא דיברנו בבית על זיכרונות השואה והיה לנו בית שמח ובריא. כשאני מסתכלת לאחור ונזכרת בתקופה השחורה של ילדותי, אני חיה כל יום בתחושה של הכרת הטוב, והכרת תודה לבורא עולם, ואני תמיד עם חיוך.

מילון

רכבת קסטנר
ישראל קסטנר, יהודי עשיר שבזמן השואה אירגן רכבת שמטרתה להציל משפחות שלמות של יהודים בזמן השואה. הרכבת הגיעה לברגן בלזן ולאחר זמן הצליחו לשחרר את הנוסעים לשוויץ ולבסוף הם הגיעו לארץ ישראל.

ציטוטים

”החלקנו בשלג וחזרנו להיות ילדים שמחים“

הקשר הרב דורי