מאגר סיפורי מורשת

שמי אלעד, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבתי, רינה אדרי.

סבתא רינה נולדה בקזבלנקה שבמרוקו בתאריך 10.12.1949. 

השם רינה ניתן לה בסיפור נחמד: באותו יום בו סבתא רבתא כרעה ללדת, סבא רבא זכה בהרבה כסף, על כן הוחלט שהשם של הילדה יהיה רינה, הפירוש הוא – שמחה גדולה.

שמות ההורים של סבתא היו דוד ומזל, שניהם ילידי מרוקו שהתחתנו בשידוך. שררה אהבה גדולה ביניהם, הם הביאו לעולם שבעה ילדים. הגורל התאכזר אליהם ובלידת הילדה השביעית במספר, הסתבכה הלידה ומזל נפטרה והותירה שבעה יתומים. התינוקת הנולדת לא שרדה גם היא ונפטרה בגיל חודשיים. דוד, שנותר אלמן עם שישה ילדים, התחתן בשנית עם אלמנה שהביאה איתה שישה ילדים נוספים.

בשנת 1960 בליל שבת ללא התרעה מוקדמת הגיע אחד הילדים, פרוספר, שעסק בעליית יהודים לארץ במחתרת, לבית ההורים והודיע על כך שלמחרת היום מתוכננות פרעות ביהודים וכי עליהם לברוח עוד באותו הלילה. כך היה: למעט המלבושים על גופם, ברחו בני המשפחה והשאירו את כל רכושם (בית, חנויות וכו') מאחור. הם נאספו במשאית לגבול ספרד משם לעיר מליליה, שם שהו חודש עד שעלו לאוניית "צים" שהביאה אותם לעיר חיפה יום לפני ליל הסדר. משם הועברו לעיר חצור לצריפים. כעבור שנה עברו לדירה שרכשו בעיר ירושלים בשכונת סנהדריה.

ילדות

סבתא מספרת: "הייתי ילדה מאושרת עד גיל ארבע בו אמי נפטרה ואבי התחתן בשנית, הגיעה אם חורגת. לצערי, זו הייתה אישה די רעה, קשה, שעשתה הפליות בין ילדיה לביננו. תקופה זו הייתה נסבלת בזכות אחיותי הגדולות שהשתדלו לספק את מחסורי ולשמש תחליף לאימא שאיננה. הייתי תלמידה מצטיינת שגם את זה האם החורגת קטעה, היא הוציאה אותי מבית הספר בגיל 12 על מנת שאלך לעבוד ולעזור בפרנסת הבית. ברחתי מהבית מספר פעמים לאחיותיי שכעת היו נשואות וגרו אחת בעיירה שדרות ואחת בדימונה. בגיל 17 הכרתי את מי שלימים הפך לבעלי. התחתנתי בגיל 18.

כפי שציינתי, במרוקו הייתי תלמידה מצטיינת בבית הספר אליאנס אך עם עלייתי לארץ, המצב הכלכלי היה בכי רע ולא התאפשר לי להגיע ללימודים. המשחקים האהובים עלי היו קלאס, חבל ומשחקי כדור.

בתקופת הבגרות חייתי אצל אחיותי ועזרתי להן בגידול ילדיהן, עבדתי והכרתי חברות שהפכו לחברות לחיים. לא התגייסתי לצבא מאחר והתחתנתי בגיל 18.

נישואין והקמת משפחה

בזמן תקופת החברות שלי ושל מוטי (בעלי לעתיד) עברתי להתגורר עם הוריו עד לחתונה. בזמן זה עבדתי במפעלים כמו "חוטי ירושלים" ומפעל אלקטרוניקה, עבדתי בקטיף דובדבנים בקיבוץ מעלה החמישה. כמובן שבאותה עת המדינה הייתה בחיתוליה ולא היו קורסים או מקומות שדאגו להתמחות מקצועית, לכן אחרי החתונה הגעתי לנושא טיפול בילדים.

לאחר החתונה התגוררנו בחדר שכור בשכונת "נחלאות" ונולדו לנו שתי בנות. לאחר כחמש שנים זכינו בזכאות משרד השיכון והיינו בין הראשונים שאכלסו את שכונת גילה שנכבשה לאחר מלחמת ששת הימים.

גמלאות וחוויות

עם השנים עזבתי את תחום טיפול בילדים ועברתי לתחום משק בית, התחלתי לעבוד עם כמה משפחות שאליהן הייתי מגיעה פעם בשבוע ודואגת לסידור הבית ולהכנת מאכלים עבורם שיספיקו לכמה ימים. נוצר קשר מצויין שהפך לכמעט משפחתי. לצערי חלק מהאנשים הללו עזבו את העולם ועם התבגרותי השארתי רק שתי משפחות שעד היום אני איתן בקשר, כך שאי אפשר להגיד שיצאתי אפאתית או התקשיתי להיות בקשר עם אנשים. בזמני החופשי אני אוהבת מאוד לקרוא, לעשות הליכות, ללכת לשיעורי פילאטיס, לטייל בחו"ל ובארץ. הכי אני אוהבת את הנכדים שלי שממלאים את החיים בחוויות, באהבה ובאושר. כל אחד ואחד מהם הוא משהו מיוחד ומביא ערך מוסף לחיינו ואני גאה מאוד בהם.

מסר לדור הצעיר: חשובה מאוד ההשקעה בלימודים, כבוד למבוגרים, אורך רוח ואפס אלימות, שיחות נעימות ושפה נעימה. לעולם לא לשכוח את אהבת הארץ היחידה שלנו מדינת ישראל.

הזוית האישית

אלעד הנכד המתעד: ממש כיף לי לדעת את כל הדברים האלה על סבתא, לדעת את השורשים שלי ומאיפה הגעתי. אני שמח שתיעדנו את סיפורה של סבתא במאגר המורשת.