מאגר סיפורי מורשת

הסיפור מתחיל בעליה לארץ בשנת 1950 במבצע "עזרא נחמיה". מעבר לרדיפות שזירזו את העלייה היה משקל רב לפעילות של התנועה הציונית והשפעתם של אהבת ציון ותחושת הגאולה. עלייה זו שמה קץ לקהילה שהתקיימה בבבל ברציפות כ2000 שנה, שנחשבה לאחת העשירות מבין קהילות המזרח התיכון, ועלייתם לארץ מחוסרי כל פגעה בעולים כלכלית בהשוואה למצבם קודם לעליה.

בארץ התעורר ויכוח על אפשרות הקליטה, בהנהלת הסוכנות דרשו להטיל פיקוח רפואי קפדני על כל העולים מחשש להתפשטות מגיפות במחנות.

כיום, במבט אחורנית, כשמדינת ישראל בת 70 אני חוזרת אל התהליך שעברנו כולנו העולים, בניסיון לבנות זהות אחרת במעבר מהגלות לישראליות. הוותיקים בארץ היו ברובם יוצאי אירופה ועולים החדשים שהגיעו מארצות אסיה וצפון אפריקה התקשו להתקבל ביניהם.

במשפחתי-הורי שעבורם העלייה הייתה הגשמת חלום לעלות לציון, נשארו בשלב החלום ולא פנו לישראליות.

העלייה

העלייה לארץ הייתה בטיסה. עלינו ביחד כול המשפחה המורחבת הורי, אחיותיי, סבתא, ודודים. בתקופה הראשונה התגוררנו באוהלים במעברת עין שמר עד שהועברנו לדיור קבע בשיכון עולים באזור השרון.

שמות

כחלק מהניסיון לקרב את העולים לישראליות, היה שינוי שמותיהם לשמות עבריים. אבי שהיה עבדאללה – שמו שונה לישראל, אמי שהייתה נעימה נקראה נעמי, ושמי שהיה ריימונד שונה לרימונה.

תעסוקה

מוסדות הקליטה ניסו לסייע בתעסוקה. אבי נישלח לאולפן לעברית בהנחה שעיסוקו בעירק כפקיד בצנזורה יעזור בשילובו, אולם גילו המבוגר הקשה על קליטתו והוא נישלח "לעבודות דחק" -קטיף בפרדסים שהיו רבים באזור השרון. הוא לא התמיד ונשאר מובטל. אמי המשיכה כפי שהייתה בעירק עקרת בית. המשפחה קיבלה יחידת "משק עזר" – בית קטן, חלקת אדמה ולול תרנגולות קטן לצורכי הבית.

היהודים בעירק התרגלו שם להתנהלות כפולה. בחוץ הפגנת נאמנות לשלטונות ובבית פנימה שמירה על המסורת ומנהגי היהדות. התנהלות זו הועברה בחלקה גם לחיים בארץ. אבי שהיה בעירק עובד הצנזורה המקומית ובו זמנית הבליג על קיום הסליק של ה"חלוץ" ברצפת ביתו המשיך בהתנהלות זו גם בארץ. הייתה נאמנות למפלגת השלטון (מפאי של אז) ובבית שמירה מחמירה על ערכי הדת והמסורת והחמיר בעקר עמנו הבנות ש"כבודן בבית פנימה" שלשת אחי פנו לישראליות, השתלבו בפעילות פוליטית וחברתית והתרחקו לחלוטין מהגלות, וכמוהם אני.

בדרבון אחי הצטרפתי לתנועת השומר הצעיר ועם סיום התיכון עזבתי את בית ההורים לגרעין של השומר הצעיר שהופנה להגשמה בקיבוץ גבולות שבנגב. עם נישואי עברתי לקיבוץ דליה.

כבוגרי תנועת הנוער רצינו ככל האפשר לחיות לפי העקרונות של שיתוף ושוויון. קבענו ועדות שניהלו את חיי הגרעין, רצונו של הפרט התבטל מפני רצון הכלל. האמנו שרק על ידי ויתור על הרגלים קודמים ניתן יהיה להקים משהו אחר חדש, כמילות השיר " עולם ישן נחריבה".

גם בקיבוץ ניתן לזהות את "קיבוץ הגלויות" כפי שניראה בחברה הישראלית. בצד בני הקיבוץ והוריהם המייסדים, ישנם מי שעלו לארץ מרומניה ,גרמניה ,אפגניסטן, עירק, תימן ,איראן. חלקם הגיעו דרך "חברות הנוער" וחלקם במסגרת נשואים עם בני הקיבוץ. החיים המשותפים אפשרו  את "כור ההיתןך" בין יוצאי ארצות המוצא השונות.

קיבוץ דליה הוקם ב1939 במסגרת יישובי חומה ומגדל. היה מחלוצי התעשייה הקיבוצית עם מפעליו זוהר-שהתחיל כמבשלת סבון והתפתח למפעל דטרגנטים, וארד-מפעל טכנולוגיות מדידת מים (התחיל כמסגרייה).

האזור, רמת מנשה הוכרז בשנת 2011 על ידי אונסקו (הארגון לחינוך מדע ותרבות שליד האו"ם) כמרחב ביוספרי, שפירושו שמירה על מערכות החיים והאקולוגיה תוך שמירת האיזון בין האדם לטבע.

עם העלייה לקרקע בשנת 1939, הייתה אדמת הקיבוץ מכוסה כולה באבנים והיה מחסור במים. למרות הקשיים השקיעו החברים מאמצים גדולים בהכשרת הקרקע, בסיקול האבנים, בייעור ובגידול בגן הירק. למרות התנאים הקשים פרחה גם הפעילות החברתית תרבותית ובשנת 1944 נערך בדליה כינוס המחולות הראשון לריקודי עם, מסורת שממשיכה להתקיים בכינוסי כרמיאל.

אני בחרתי במקצועות הטיפוליים. בלימודי כאחות חוויתי את מלחמת ששת הימים ב1967 ומאוחר יותר את מלחמת יום הכיפורים ב1973. בהמשך פניתי ללימודי עבודה סוציאלית והתרכזתי בעבודתי בעיקר באוכלוסיית הקשישים הבריאים והחולים. כיום אני ממשיכה בתפקידים החברתיים בקיבוץ שלמרות השינויים שעבר במשך השנים, החיים בו ממשיכים להיות מרתקים עבורי. בשנת ה70 למדינת ישראל, חוזרת אלי תחושת הניצחון של קהילת יהודי עירק וביניהם בני משפחתי שעלו לארץ בשנת 1950 במסגרת מבצע " עזרא ונחמיה" ולמרות קשיי הקליטה נשתמרה אצלם שימחת היציאה מבגדד לציון.

הזוית האישית

רימונה – "זו חוויה להביט אחורנית על 69 שנותי בישראל ולשתף את נכדתי."

עמית – "זו הייתה חוויה בשבילי לשמוע את הסיפור של סבתא."