מאגר סיפורי מורשת

שמי זמירה טופליאן, נולדתי בעיראק בבגדד בשנת 1948.

עליתי לארץ ישראל בשנת 1950 כשהייתי בת שנתיים. הייתי במעברה עם משפחתי במשך שנתיים ולאחר מכן עברנו ליפו, שם למדתי בבית ספר דתי. השתלבתי טוב בבית הספר למדתי במהירות את השפה והבנתי אותה מהר.

הייתי הבת הבכורה בבית, והיו לי עוד ארבעה אחים ואחיות צעירים ממני. כשהייתי בת עשר עברתי לגור עם הדודים שלי. הם לקחו אותי אליהם ונפרדתי מהמשפחה. לדודיי לא היו ילדים, אז הם לקחו אותי כאילו אני ביתם.

משפחתי והדודים גרו רחוק אחד מהשני, היה קושי להגיע ולכן התאפשר לי מעט מאד לפגוש את משפחתי. דודיי היו קשוחים אתי ותמיד דרשו בביתם סדר ומשמעת.

אמנם התגעגעתי מאוד למשפחתי, אך מנגד  הייתה לי הפרטיות שלי, היה לי חדר משלי.  בבית של משפחתי היה צפוף וצר ולא הייתה לי בכלל פרטיות. מהר מאד  נוצר מרחק ביני לבין אחי ואחיותיי. זכור לי שבאחת הפעמים כאשר הגעתי  לבקר עם הדודים, אחותי הקטנה ביותר חשבה שאני בת דודה. עם השנים התחלנו, אחי ואחיותיי ואני, להתקרב, לאט לאט, חזרה ולהשלים את הפערים שנוצרו בינינו.

הדודים אמנם לא החסירו ממני דבר אך עדיין קיימת בליבי תחושה של החמצה, כי בכל זאת אין כמו ההרגשה של לגדול בבית עם המשפחה שלך.

חפץ ששמרתי

היה לי עיתון ששמרתי עליו משנת 1990, זה עיתון שמספר על ההתקפה של ארצות הברית על עיראק. אני, שנולדתי בעיראק דאגתי מאד למשפחה ולחברים שלי שהיו שם.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת שורשים והקשר הרב דורי, בכיתה ז בבית הספר מקיף יא באשדוד.