מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

רותי מלכין

רותי מלכין ליאור אזוט נגה סולומון
האמבולנס וקבוצת המכונאים
רותי מלכין חיים

תמונה 1

רותי מלכין

שמי רותי מלכין, שם משפחה מצד אמא רייז ומצד אבא היימן.

משפחתה של אימי עלתה בשנת 1924 סבא וסבתא עלו מפולין מעיר בשם בנדין הם הגיעו לאחר מכירת כל רכושם ובקשות עזרה מראשי הקהילה לאישורי עליה מהירים באוניה הם הגיעו לנמל יפו.

והמגורים הראשונים היו באוהל על שפת הים במשפחה היו שני ילדים ילד בן 6 ואימא שלי בת 2. בארץ נולדו שני ילדים נוספים.

במשפחה היו שני ילדים

במשך הזמן סבא בנה בית והתחיל בעבודתו בתל אביב. סבא עבד בבית החרושת שבנה ותיקן רכבים.

בתקופת עבודתו נבנה בבית החרושת, בשיתוף קבוצת פועלים, האמבולנס הראשון בתל אביב.

תמונה 2

בשנת 1929 היו פרעות של ערבים בתל אביב ובית המלאכה של סבא  נשרף. אימי למדה בבית ספר בתל אביב בשם "תל נורדאו" בית ספר שקיים עד היום.  פרט מעניין שהרופא של בית הספר היה המשורר שאול טשרניחובסקי שהיה רופא ילדים. בתקופה ההיא בכל בית ספר היה רופא ואחות. במשך לימודיה אימי הייתה בקורס עזרה ראשונה לנוער והיא התכוונה להירשם לבית הספר לאחיות. חלומה לא התגשם, כיוון שבאותה שנה הגיעו לארץ נערות רבות מאירופה ללא משפחה ובתי ספר לאחיות היו בשבילן בית. אימי נישאה לאבי זלמן היימן, שהתגייס לצבא הבריטי לאחר נישואיהם,  למען הצלת יהודי אירופה .

תמונה 3

משפחתו של אבי עלתה  לארץ בשנת 1921 לאחר נדודים של שנה שלמה, מעיר בשם בברויסק שברוסיה הלבנה. עיר שבה הייתה ציונות חזקה. הם היו בישובים חיפה, טבריה ומחניים,  לאורך התקופה הראשונה בארץ. במחניים סבא שלי עבד בהקמת בתחנת הכוח הראשונה  לחשמל שהקים מי שנקרא  "הזקן מנהריים" רוטנברג. אבל רצונם החזק של סבא וסבתא היה להיות חקלאים. סבא וסבתא קנו משק במושב  מרחביה אשר בעמק יזרעאל. החיים היו קשיים  בהתמדדות עם עיבוד האדמה, שמירה על המשק החי, במיוחד הפרות והסוסים, מגניבה של השכנים הערבים. במשך השנים סבא שמואל היימן נעשה מדריך של עולים חדשים שהתיישבו בחבל תענך. לאבי היו שלוש אחיות ואח. היחיד  שעזב את החקלאות ועבר לעיר הוא אבי לאחר מלחמת העולם השנייה והשתחרר מהצבא. והורי החלו את חיים בתל אביב.

אני רותי מלכין היימן נולדתי בתל אביב בחג השבעות 1944 וברור שמכאן שמי. בכיתה א – כבר למדתי ברמת גן, בה גרתי עד הירידה לדרום, לב”ש. בשנת 1970.

ללהבים הגענו עם הקמתה, ממש מראשוני הישוב, משפחה מס’ 13. בעלי ז"ל שמו יגאל, לנו שלושה ילדים יעקב רענן ודניאלה, נכדים שמונה, חלקם בלהבים.

החלטנו להגיע ללהבים עוד בתקופת התכנון הראשוני של הישוב בשנת 1984. הישוב היה עדיין ללא מדרכות וברור שבית ספר עדיין לא היה. תושבי הישוב הראשונים ויתרו על בניית מדרכות כדי לבנות גן ילדים מתוך מחשבה שילדים קטנים לא ייסעו בהסעה. בחופש הגדול התנדבתי לעבוד עם הילדים במלאכות שונות כדי להעסיקם. לאט לאט הישוב התפתח והיום קיימת אפילו רכבת בלהבים לעומת התקופה שאפילו לא היה אוטובוס  דניאלה הבת הצעירה הייתה מחזור ראשון בבית הספר להבים.

במקצועי אני טכנאית בהנדסה אזרחית, ושנים רבות עסקתי בהקמת ישובים חדשים ותכנון כבישים ועוד. במשך השנים למדתי בהרבה חוגים לציור ורישום במרכז אומנות חזותית בב"ש  ואצל ציירים נוספים.

היום ממשיכה לצייר ומלמדת ציור במעון יום לקשישים בנבטים ובבית האבות "משען" בב"ש. עסוקה בהתנדבויות שונות בלהבים.

 

הזוית האישית

נהננו עם רותי, ולמדנו ממנה על החיים בארץ לאורך חייה.

מילון

בתקופת עבודתו נבנה בבית החרושת בשיתוף קבוצת פועלים האמבולנס הראשון בתל אביב.
ב1928 נבנה האמבולנס הראשון

"הזקן מנהריים" רוטנברג
כינויו של פנחס רוטנברג , מי שהקים בשנות ה-20, עם האישור לניצול מי הירדן והירמוך, את תחנת הכוח ההידרו-חשמלית בנהריים.

ציטוטים

”היה כיף לעבוד עיתכם“

הקשר הרב דורי