רוקמת התחרה
סיפור היציאה מעירק
היה היה…
יובל, נכדתי הבכורה, באה אלי וביקשה שאעזור לה להכין עבודת שורשים על המשפחה. מיד נזכרתי בחפץ השמור אצלי : המפה היפה שאמי, אביבה, רקמה בעבודת יד כחלק מהנדוניה שהכינה לעצמה לקראת נישואיה עם אבי, אליהו. המפה צולמה והועתקה אחר כבוד לתוך עבודת השורשים של הנכדה וכמובן הוכנסה גם לעבודת השורשים של מיכל, הנכדה השנייה שלנו. חשבתי על העובדה שלא היה לי זמן לספר על קורות המשפחה שלי, על העלייה ארצה ועל כל התלאות שעברו עלינו מאז שהגענו לארץ באפריל 1951.
אמי אביבה
נחזור אל סבתא אביבה, אימא שלי. אמי נולדה בעיר בגדד בשנת 1927 כבת שנייה להוריה יחזקאל וחזנה. בילדותה היא נשלחה לבית ספר לבנות, שם למדה את מקצועות התפירה והרקמה. אימא שלי הייתה רוקמת להנאתה ולבקשת חברות שלה כלי מיטה, לבנים, מפות-שולחן ופריטי לבוש לפי האפנה של אותם הימים. אמי הכינה גם לעצמה כלי מיטה, מפת שולחן, כריות שינה מעוצבות וכותנות לילה מיוחדות רקומות מעשי ידיה כהכנה לנישואיה.
החיים בבצרה שבעיראק
הוריי נישאו בעיר בצרה בשנת 1947 והקימו את המשפחה הקטנה שלנו. כשסבא יחזקאל וסבתא חזנה מלווים אותם בראשית צעדיהם. החיים התנהלו על מי מנוחות על פני השטח. אולם מתחת לפני השטח רחשו העניינים בצורה שונה לחלוטין. כתוצאה מהפוגרום, ובהמשך לתנועות ציוניות ולאומיות שקמו באירופה, קמה גם בעיראק מחתרת ציונית ובשמועות מתחת לפני השטח העבירו מסרים. לאימא נודע שאחייניתה הלה הצטרפה אל המחתרת שפעלה בעיר. הנשים שהיו נוהגות ללכת לחמאם (מקלחת ציבורית) כשהן עטויות בכיסוי ראש שחור היוו הסוואה נוחה לפעולות אלה משום שכשהן נתפסו ברחוב עם סל גדול ובו מגבות וכלי רחצה כשבתוך הסל מוסתרים מסרים וכרוזים שעברו אל חברי המחתרת האחרים, הן היו אומרות לשוטרים כי הן בדרכן אל החמאם ותוחבות לו שוחד קטן וכך הוא היה משחרר אותן לדרכן.
החיים בפחד…
הדאגה העיקרית הייתה לצעירי הקהילה משום שהם היו אמורים להתגייס לצבא בעיראק. צעירים אלה עזבו את הבית בלי לומר שלום להורים ויצאו לדרכם לארץ ישראל. מן העיר בצרה ,ששכנה לחוף שאט אל ערב ,הגובל עם פרס (אירן של היום), הוברחו הצעירים באמצעות אניות מסחר כשהם מחופשים לערבים. כשהגיעו לאירן הם עברו לשהות במחנה שהוקם בבית קברות באירן ומשם אורגנו לקבוצות שהוברחו לארץ ישראל. דודי יוסף הוברח לארץ בדרך זו כשהוא מחופש לערבי. סבא שלי שילם סכום גדול למבריח וכשזה הביא לו אישור מוסכם מדודי שאכן הגיע למחוז חפצו קיבל המבריח את יתרת הסכום. אחיה של אמי, שאול ועובדיה, הוברחו אף הם לארץ ונקלטו בקיבוץ. ודודתי מזל נקלטה בקיבוץ גינוסר, ושמה הוחלף ליהודית. בעלייה לארץ-ישראל אבי ואמי, יחד עם סבא וסבתא, היו אחרונים מהמשפחה לעלות לארץ. הם היו מבוגרים ופחדו משינויים בארץ החדשה. השכנים הערבים שלהם בבצרה חזרו ואמרו להם כי בארץ ישראל קשה לחיות, הציונים שם הם אנשים רעים ולכן משפחתי לא מיהרה לעלות לארץ. בסופו של דבר וכפי שידוע לכולנו, ארגנה ממשלת ישראל מטוסים שהוצגו כמטוסים בריטים (מאחר ולא היו טיסות מעיראק ישירות לישראל ) ובמספר טיסות רצוף אספו את רוב היהודים שנשארו בעיראק והסכימו לעלות לארץ. היוצאים קבלו דרכון ובו חותמת " יציאה ללא חזרה ", כך שנעשינו פליטים. "מזל גדול" שישראל מיהרה לקלוט אותנו.
הקליטה בארץ
העולים שוכנו במעברות שונות באוהלי-בד של הצבא במבני-פח ובצריפים. התלאות ופגעי הטבע לא הקלו על צעדיהם הראשונים של העולים במולדת החדשה. גם התקציב של המדינה הצעירה היה דל. בקיצור, הקליטה הייתה קשה מאוד מאוד.
זיכרונות ילדותי סבא החזן
אני זוכרת תמונה בודדת מגן הילדים במעברה: ריח השוקו שנמזג לכוסות עדיין באפי. אח"כ עברתי לכיתה א'. לא זוכרת שדיברתי בשפה הערבית. נראה לי שישר התחלתי לדבר עברית. אין לי מבטא של יוצאי עיראק. נראה לי שנקלטתי היטב. המקום הבא שאליו עברנו היה שכונת התקווה בתל-אביב. למדתי בבי"ס ממלכתי דתי רמב"ם שבו הצטיינתי.
סבא שלי, שהיה חזן מספר סיפורים בבית הכנסת, ותוקע בשופר בחגי תשרי עזר לי מאוד בלימודי השפה והתנ"ך והצליח לחבב עלי מאוד את הנושא האהוב עלי עד היום. במבט לאחור הייתי ילדה שקטה ומופנמת והרביתי לקרוא ספרים, עיתונים וכל מה שמצאתי, הכול עניין אותי והסקרנות שלי הייתה גדולה. כמו כל הפליטים היו שנותינו הראשונות בארץ קשות מאוד. חיינו בצמצום אך אימא דאגה מאוד לחינוך שלנו והיא מימנה לי שיעורי אנגלית אצל מורה פרטית מחוץ למסגרת בית הספר – דבר שהיה מאוד יקר ונדיר באותה תקופה.
לפני כשנה פנה אליי אייל , נכדי, וביקש שאצטרף לתכנית הקשר הרב דורי. שמחתי על הזדמנות זו כדי שגם אני אוכל לצאת למסע שורשים משלי, להציג באופן מוחשי מסמכים שהם יקרים ללבי ושרציתי להנחיל אותם לנכדי.
מילון
פליטפליט הוא מי שיש לו חשש מבוסס מפני רדיפה על רקע גזע, דת, לאום, השקפתו הפוליטית או השתייכותו לקבוצה חברתית מסוימת
ציטוטים
”היוצאים קבלו דרכון ובו חותמת "יציאה ללא חזרה "-נעשינו פליטים. "מזל" שמדינת ישראל קלטה אותנו“