מאגר סיפורי מורשת

שמי נורית זורננו. נולדתי במושב למשפחה חקלאית בת שבע נפשות. משפחתי הייתה עובדת אדמה, מטפלת ומגדלת עופות וחיות. כשהגעתי לגיל חמש, כבר התחלתי לעזור בפרנסת המשפחה, בגידול ובטיפול בחיות.

החיים במשק חקלאי

הייתי מתעוררת בסביבות השעה 05.00 לפנות בוקר וכבר יוצאת עם אחיותיי ואחי לכיוון המטעים והכרם על גבי סוסה רתומה לעגלת נסיעה. קטפנו פירות מן העץ, מילאנו ארגזים ואז חזרנו הביתה. כאן זה רק מתחיל. לאחר הלימודים, היינו הולכים לטפל בסוסים ובכלבים שלנו, לנקות את סביבת מחייתם, להבריש ולהאכיל אותם. לאחר מכן, הולכים לטפל בכבשה ובעז, ואז היינו מקבלים אפרוחים בני יומיים ומסדרים אותם בתאים, אוספים את ביצי התרנגולות, מנקים אותן, קוטפים פירות וירקות, ומנקים את הגינה. לא היה לנו משעמם. למרות שהיה קשה ומעייף, אם לא היינו עושים את זה, לא היו לנו ביצים, פירות וירקות.

לא היו לנו חיים רגילים כמו לשאר החברים שלנו, שהיו בעיר. הם לא עבדו וטיפלו בחיות בשביל אוכל וצורכי חיים ולא קמו בשעה 05.00 בבוקר ומתחילים לעבוד. הם הלכו למכולות וקונים שם ביצים, פירות וירקות ולא עובדים כדי להשיג אותם. הם היו מבלים, מטיילים ולומדים, ואז הולכים הביתה, לבריכה ונהנים.

עם הזמן, החליטו לבנות לנו בריכה – לתושבי המושב בלבד, ולאחר העבודה במטעים ובכרם, במקום ללכת להתקלח ולהתרחץ בבתים שלנו, היינו הולכים עם החברים שלנו ועם השכנים, שעבדו איתנו, "להתקלח" בבריכה. לא היו אנשים במושב שלא עבדו בבקרים ובלילות, קוטפים פירות וירקות, עובדי אדמה ומטפלים בחיות.

היינו משפחה מגובשת שעושה הכול ביחד, גם משום שכל היום היינו עובדים ביחד. אהבנו נורא לטפל בחיות וזה מילא לי את הזמן שנשאר לי מהיום. לא היה לנו יום יוצא דופן שבו קיבלנו איזושהי חופשה, למרות שכלל לא רצינו זאת, משום שככה חינכו אותנו וככה היו החיים שלנו. לא פחדנו מהחיות. גם כשהיינו רואים נחש ארסי, לא פחדנו. ככה הרגילו אותנו – לא לפחד מהחיות.

וזאת פעימה מחיי ומחיי משפחתי בחיים במושב בית- זית שליד ירושלים.

הזוית האישית

לירז: נהנינו לעבוד ולחזק את הקשר שלנו, לשמוע סיפורים ללמוד וללמד. אני הייתי רוצה לאחל לסבתא שלי את כל הטוב שהעולם יכול להציע: בריאות, פרנסה, שלום, אחדות ואריכות ימים. וסבתא, אני אוהבת אותך הכי בעולם.