מאגר סיפורי מורשת

רוזי דרורי נולדה בשנת 1950 בעיר אנטוורפן שבבלגיה. היא עלתה לארץ בגיל 23 וכיום מתגוררת בנצרת עלית, מנהלת אורח חיים חרדי ואם לשבעה ילדים.

הוריה של רוזי נישאו באנטוורפן, והיא ומשפחתה חיו ברובע היהודי שם. הגברים עבדו בתעשיית היהלומים, והנשים גידלו את הילדים. רוזי זוכרת שהייתה פעילות קהילתית משותפת לכל היהודים, שהקהילה הייתה חמה ומאוחדת, ושהשתלבו בה גם ניצולי שואה לאחר חזרתם אחרי מלחמת העולם השנייה. האירועים החשובים התקיימו בנוכחות כל הקהילה: חגיגות בר-מצווה התקיימו בבית הכנסת, ואילו חתונות התקיימו ברחוב. האירועים התקיימו בשעות הצוהריים המאוחרות, כדי שכולם יוכלו להשתתף בהם. רוזי למדה בבית הספר "בית יעקב". ילדי הקהילה היו פעילים בתנועות הנוער "בני עקיבא", "עזרא" ו"אגודת ישראל", שהייתה בה הפרדה בין הבנים לבנות.

בתקופת מלחמת העולם השנייה היו הוריה של רוזי בשווייץ. הסבתא, שניהלה מסעדה, נשארה עם הסבא, שהיה משותק. רבים נלקחו למחנות ורק אחרי המלחמה חזרו לעיר.

בגיל 23, בעת ביקור משפחתי בארץ, פגשה רוזי את מי שלימים יהיה בעלה ובזכותו עלתה לארץ. בני הזוג מגדלים את משפחתם בנצרת עלית.

אנטוורפן מכונה לעתים השטעטל (עיירה יהודית, צורת התיישבות טיפוסית של יהדות מזרח אירופה) האחרונה במערב אירופה, בשל הריכוז הגדול של יהודים אורתודוכסים וחרדים, שמשמרים בה עדיין את אורח החיים המסורתי. היידיש נשמעת הרבה ברחוב ובבתים, גם מפי יהודים ילידי בלגיה.

הקהילה שהגיעה בשנות ה-50 לכ-10,000 נפש הורכבה בעיקר מניצולי שואה ומשפחותיהם ומהגרים ממזרח אירופה שהשתייכו למגוון קבוצות חסידיות. ההשפעה שלהם על החיים היהודיים היתה גדולה והם המשיכו לנהל אורח חיים מסורתי כמו בעיירות בתקופה שקדמה לשואה.

כיום חיים באנטוורפן 18,000 יהודים, החסידים מהווים כ-40% וההשפעה שלהם חזקה. כ- 85% מהילדים הולכים לבתי ספר יהודיים. זהו אחד האחוזים הגבוהים של החינוך היהודי בתפוצות.

רוזי דוברת פלמית וצרפתית ומשמרת את טעמי המטבח המשפחתי עם הצ'ולנט והגפילטעפיש. היא מתנדבת בתנועת של"מ בהוראת אנגלית למבוגרים ולבני נוער במסגרת תכנית 'אנגלית מדוברת'.

הזוית האישית

סיפור זה תועד במסגרת מיזם "הגדת העליות" 2019 ביוזמת החברה למתנ"סים בשיתוף תנועת של"מ, המשרד לשוויון חברתי, תכנית הקשר הרב דורי ובית התפוצות