מאגר סיפורי מורשת

אמי רבקה הייתה הצעירה מ 10 אחים ואחיות, נולדה בשנת 1916 ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים, מול הכותל המערבי. אמי הייתה דור רביעי בארץ, כך שרואי הוא דור שביעי מצד משפחתי. אבי דוד שנולד בוורשה (פולין), היה ספורטאי מצטיין (אתלטיקה קלה, קרב 10) ועלה לארץ עם נבחרת מכבי וורשה למכבייה השנייה ( 1935) ונשא את דגל המשלחת בטקס הפתיחה.

טקס הפתיחה עם נבחרת מכבי בוורשה

באותם ימים הרגישו בפולין את המלחמה המתקרבת, מה שהפך לימים להיות מלחמת העולם השנייה. כל אותה נבחרת ספורטאים של מכבי וורשה נשארה בארץ (שלא נקראה עדיין ישראל, אלא פלשתינה א"י) וכך ניצל אבי וחבריו הספורטאים מהשמדה ומזוועות גטו וורשה.

ילדותי ונעורי

אני, סבא של רואי, נולדתי כאח לתמרה, אחותי הבכורה, בבית החולים הדסה שעל הר-הצופים בירושלים, בשנת 1943. מלחמת העולם ה-2 הייתה אז בעיצומה ורק מאוחר יותר התברר שבאותם ימים הושמדה כל משפחת אבי (האם, ושתי האחיות). על כך אבי מעולם לא דיבר ואין לנו על כך פרטים. כל שנודע לי לאחר מכן שסבי בפולין נפטר לפני המלחמה ועל שמו נקראתי, יונה.

זיכרונות ילדותי הראשונים הם מימי מלחמת העצמאות

"מלחמת השחרור"  פרצה בחודש נובמבר 1947 בהיותי בן כארבע שנים, ונמשכה עד יולי 1949. בתקופת זו התגוררה משפחתי בירושלים. חיילי ישראל נלחמו במסגרת תנועות "ההגנה" , הפלמ"ח (פלוגות המחץ) והאצ"ל (ארגון צבאי לאומי) כנגד צבאות ערב. בארץ שלט באותם ימים הצבא הבריטי וחלק ממאבק הישוב היהודי היה גם נגד החיילים הבריטים (האנגלים) שניסו למנוע מחיילי ישראל לפעול בחופשיות. כילד בן  5, בירושלים הנצורה , זכורות לי הפצצות של הצבא הירדני על ירושלים. בין הפצצה להפצצה הייתי יוצא לאסוף חלקי פגזים שנפלו ליד הבית. מיקום הבית בו גרנו היה כ 100 מטר משטח חולי שמוכר כיום בשם "ככר הדוידקה".

שמה של הכיכר נקרא על שם מרגמה שהוצבה שם לירי על הצבא הירדני ושמה היה "דוידקה", על שם הממציא, דוד ליבוביץ׳. בגלל מיקום המרגמה האזור היה מוקד להפצצות של הצבא הירדני במשך היום והלילה וכילד זכורות לי ההפצצות ואיסוף חלקי הפגזים בחצר הבית כחוויה בלתי נשכחת. זכורים לי גם מפגשים עם חיילי הצבא האנגלי, או כפי שנקרו אז ״הצבא הבריטי״ על שם מוצאם מ Great Britain שנהגו לסייר בסביבות ביתנו. ירושלים הייתה אז עיר במצור, מים ואוכל ניתנו בכמויות קטנות. בחצר ביתנו הייתה באר מים ממנה כילד, שאבתי מים יחד עם סבי מצד אמי שגר יחד אתנו.  אבי שהיה קצין בתנועת ״ההגנה״ כמעט לא היה בבית, וסבי שהיה אדם דתי נהג לקחת אותי לבית הכנסת הקרוב, מול שוק מחנה יהודה. היה זה בית הכנסת ״זהרי חמה״ אותו בנה אביו, סבה של אמי (רבי שמואל לוי בשנת 1908). מיקום בית הכנסת נקבע במקום הגבוה ביותר בירושלים ומכך נגזר גם שמו, ממנו ניתן היה לראות ולקבוע את שעת הזריחה. על בית הכנסת הותקן שעון שמש המצוי שם עד היום מול הכניסה לשוק מחנה יהודה ברח׳ יפו –   ייעודו של המקום היה גם לספק אוכל חינם לנזקקים, ועם השנים הוחלף שמו ״מזהרי חמה״ לבית הכנסת – ״הכנסת אורחים״. לאחר פטירתו סבי-אמי המקום התנהל ע״י צאצאי המשפחה.

אבי דוד , כספורטאי מצטיין בעברו, היה באותן שנים הרכז הארצי של האֿתלטיקה הקלה בישראל ובמסגרת תפקידו יצא עם משלחות ספורטאים לחו״ל. באותם ימים דרש ראש ממשלת ישראל, דוד גרין שהחליף את שמו לדוד בן-גוריון, שנציגי ישראל היוצאים לייצג את מדינת ישראל בחו״ל, יחליפו את שמות המשפחה לשמות עבריים. כנער זכורה לי ההתלבטות המשפחה לבחירת השם. ההחלטה שהתקבלה הייתה לעשות ראשי תיבות של ארבעת בני המשפחה: אחותי תמר, אבי דוד, אני-יונה, ואמי רבקה, וכך נולד השם ״משפחת תדיר״.

אני בבר המצווה שלי

במסגרת תפקידו של אבי עברנו לגור במרכז הארץ. נעורי היו ברמת גן. פעילותי החברתית הייתה בשבט צופי רמת-גן, והספורטיבית, כשחיין בהפועל ת״א.  ההמשך הטבעי היה גיוס לצה״ל בשנת 1961.

השרות הצבאי ולימודי הרפואה: את השרות הצבאי התחלתי בחיל השריון, גדוד 52, חטיבה 7. משם נשלחתי לקורס חובשים קרביים, ולאחר שרות של שנה כחובש קרבי בגדוד השריון נשלחתי לקורס קצינים. עם הזמן הפכתי למפקד קורס חובשים קרביים עד סיום השרות בשנת 1965. עם פרוץ ״מלחמת ששת הימים״ גויסתי לתפקיד קצין חובשים של חטיבה 4 שנלחמה מול צבא ירדן. מלחמה זו החלה ב 6 ליוני 1967 בהתקפת בזק של חיל האוויר הישראלי שהרס ביום אחד את חיל האוויר המצרי. ביום שלמחרת נכנסה חטיבה 4 דרך אזור ״מנזר השתקנים״** בלטרון לכוון ירושלים. יומיים לאחר מכן כבשו הצנחנים את הכותל המערבי, והחטיבה בה שרתתי כבשה את האזור שהיה בשליטת ירדן, ונקרא עד אז ״פרוזדור ירושלים״.

כך הושלם כיבוש ״הגדה המערבית״ של נהר הירדן, ומאוחר יותר הוחלף שמה ל ״יהודה ושומרון״. מלחמה זו הייתה ציון דרך חשוב בהתפתחותה המואצת של מדינה ישראל ״הקטנה והצעירה״. כחודש לאחר תום המלחמה בה שימשתי כקצין חובשים חטיבתי ופעלתי יחד עם רופאים צבאיים, החלטתי ללמוד רפואה. את הלימודים התחלתי בביה״ס לרפואה באוניברסיטת ווינה, בירת אוסטריה שם התגוררתי 3 שנים והשלמתי בארץ, באוניברסיטת תל-אביב.  המשך שירותי הצבאי במילואים היה כרופא ביחידת החילוץ 669 של חיל האוויר, במשך כ- 20 שנה.

נישואי למירי זליצקי, הלא היא ״סבתא מירי״.

את מירי פגשתי במהלך השרות הצבאי. כמפקד קורס חובשים נשלחתי להעביר הרצאה על עזרה ראשונה בקורס מ״כיות (מפקדות כיתות). עיני נתקלו באחת החניכות, היפה מכולן, מירי, אך לא נוצר בינינו קשר באותו מפגש. עם שחרורי נפגשתי שוב במירי ששירתה במטכ״ל (המטה הכללי של צה״ל, בת״א), והפעם כבר נוצר בינינו קשר שהוביל לחברות זוגית. כאשר יצאתי ללימודי הרפואה בווינה נפרדו דרכינו, ללא ידיעה כיצד ישמר הקשר. לאחר כשנה בווינה בה שמרנו על קשר מכתבים, בימים בהם לא היו ״טלפונים ניידים, או ווטסאפים״, החלטנו למסד את הקשר בינינו. מירי הצטרפה אלי לשנתיים נוספות בהן עבדה בשגרירות ישראל בווינה.  בשנה הרביעית של לימודי הרפואה חזרנו לארץ. מירי החלה את לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטת ת״א, ואני השלמתי את לימודי הרפואה. הקשר לעולם הרפואה לא נולד רק בעקבות השרות הצבאי. הוריה של מירי, יוסף והדסה, שניהם היו רופאים, והיה בכך אולי כדי לייצר שושלת רופאים שהחלה איתם כמודל לחיקוי, ועוברת דרכי גם לביתנו הבכורה ענת.

החיים ברעננה

במהלך לימודי הרפואה, לאחר שובנו לארץ, נולדה בתנו הבכורה ענת, כשלוש שנים לאחר מכן (1975) נולדה הדס, אימא של רואי, וחמש שנים מאוחר יותר נולדה בתנו השלישית, יעל.  זמן קצר לפני לידת הדס נפטרה אימא של מירי, הדסה, שהייתה רופאת עור, ועל שמה נקראה הדס. באותה תקופה עברנו לגור ברעננה, יחד עם חברינו הטובים (ציפי ויוסי יעקב) כאשר שתי המשפחות, וששת ילדינו, שלוש בנותינו ושלושת ילדיהם (יואב, רוניף ויובל) גדלו כחלק ״ממשפחה מורחבת״, כאשר שני הבתים, זה ליד זה, היו פתוחים לשתי המשפחות כבית אחד.

עולם הרפואה: עבודתי כרופא מילאה חלק חשוב בחיי 

את שש שנות ההתמחות ברפואת נשים עברתי בבית חולים בילינסון. באותם ימים רופאים עבדו במשמרות תכופות, כ 2-3 פעמים בשבוע, 40 שעות עבודה רצופות בכל משמרת. משמרות של אחיות המחלקה היו מתחלפות 5 פעמים, יום-לילה-יום, עד שהרופא סיים משמרת עבודה אחת. זה היה מטורף, סיוט שלא נגמר, ונמשך כ 10 שנים.  שש שנות התמחות ועוד כ 4 שנות עבודה כמומחה צעיר.  היום זה כבר לא מקובל, במיוחד כאשר העבודה מתבצעת בחדרי לידה וחדרי ניתוח בהם המתח סביב מהלך כל לידה קשה לתיאור. הנשים מתחלפות והרופאים ממשיכים, עוד, ועוד, ללא הבדל בין לילה ליום. כל משמרת כזו בה חיי נשים שבאו ללדת, ותינוקות הבאים לעולם, נתונים בידי הצוות המטפל, שעובד ללא שינה, ובכל 3 ימים מתחילה משמרת חדשה כזו. מצב הממחיש מדוע מקובל להתייחס לרפואה לא כאל ״מקצוע״ אלא כאל ״דרך חיים״. השכר הזעום שקבלו הרופאים באותם ימים לא איפשר לפרנס משפחה בכבוד, מה שחייב השלמת הכנסה ע״י תוספת ״חלטורות״ של משמרות לילה במ.ד.א. כשהייתי חוזר הביתה בלילות, אחרי סיבובים בחוצות העיר תל-אביב, עם חוויות טיפול באוכלוסיות חלשות, בין ילדים אשר לפעמים נמצאו מתרוצצים ברחובות באמצע הלילה, גרם לי להתבונן בענת, הדס ויעל ולאמור לעצמי: ״לו רק ידעו מה קורה שם בחוץ, הנסיכות שלנו״.

עם תום תקופה ההתמחות ברפואת נשים בחרתי להתמקד ברפואת הפריון. אין יפה יותר, ומשמח יותר, מאשר לסייע לזוגות בלתי פוריים להביא ילדים לעולם. באותם ימים חלה מהפיכה בתחום זה, כאשר רופאים פורצי דרך באנגליה הצליחו להפרות ביציות אנוש במבחנה, וכך בא לעולם מושג חדש: ״תינוקות מבחנה״

במסגרת מחלקת הנשים בבי״ח בילינסון הוטל עלי התפקיד להקים את יחידת ההפריה החוץ-גופית״ – או בשמה המוכר יותר IVF – In Vitro Fertilization. באותן שנים מצאתי עניין מיוחד בפיתוח שיטות טיפול חדשות, ומכשירי ניתוח חדשים, וכך הפך עיקר עיסוקי לפורץ דרך בתחום שימושי קרני לייזר ברפואה. בשנת 1987 יצאתי לעבוד באוניברסיטת קליפורניה, בארה״ב, מתוך כוונה לפתח מערכת חדשה לשימוש ב IVF בעזרת קרני לייזר.  רעיון שאכן הוביל לפיתוח מערכת ממוחשבת למטרה זו. מספר חודשים לאחר שובנו לארץ התקשרו אלי מאוניברסיטת קליפורניה ושאלו האם יש סיכוי לשכנע אותי לחזור לאמריקה, כמנהל רפואי של המכון הגדול בעולם לשימושי לייזר ברפואה. השכנוע הצליח, וכך חזרנו כמשפחה לקליפורניה, מקום שהפך להיות לי לבית שני, בצדו השני של העולם.

המשפחה בישראל. שלוש בנותינו המקסימות הן היהלומים שבכתר, במשפחה מלוכדת. כל אחת מהן בנפרד, ושלושתן יחד הן מתנה בפני עצמה. הקשר שלהן אתנו כהורים, וביניהן כאחיות, הוא טעם החיים של סבתא מירי ושלי. בנותינו ברכו אותנו בשישה נכדים ונכדות, כאשר רואי הוא הבכיר שבהם. הקשר המשפחתי שלנו הדוק. אנו נפגשים מספר פעמים בשבוע בהקשרים שונים, ומידי סופשבוע לארוחת יום שישי.  גם הצעירה בבנות, יעל, המתגוררת מזה כ 13 שנה בניו-יורק מוכיחה שאין במרחק גאוגרפי כדי לייצר מרחק רגשי. ימי ההולדת של כל מרכיבי המשפחה נחגגים יחד ומהווים מרכיב חשוב בשימור והידוק הקשר הבין-דורי של כלל המשפחה הגרעינית, המתרחבת. סבתא מירי היא הציר המרכזי המחבר את כל חלקי המשפחה.

מאלבום התמונות המשפחתי

כמאמר הקלישאה ״נפש בריאה בגוף בריא״ מסורת הספורט שהעבירו לנו הורי סבא דוד וסבתא רבקה, נמשכים גם לדורות שאחרינו. מאז שהייתי בגילך רואי עסקתי בספורט. באתלטיקה-קלה, בכדוריד (בנבחרת ישראל) ובשחייה. הזכייה במדליית זהב באליפות העולם בשחייה, קוריאה, 2019, מסמלת יותר מכל שהגיל אינו מהווה מחסום לפעילות גופנית.

מדליית זהב בקוריאה

יותר משאני שומר על השחייה כתחביב בריא, היא שומרת עלי ״כצעיר לנצח״. גם אימא הדס הייתה ספורטאית מצטיינת בהתעמלות קרקע ומכשירים ושומרת על פעילות במכון הכושר. וכך גם ענת ויעלי וכל נכדינו, ספורטאים מצטיינים.

הדס בהתעמלות קרקע ומכשירים

תמונות מספרות – " מסע בין עשורים"

הזוית האישית

סבא יונה: כיף שיש לנו נכד בכור כזה. נכד נבון ויפה, תלמיד טוב ומוקף חברים. נכד שכיף לאהוב. נכד שנותן שיאהבו אותו. נכד שמחזיר אהבה בגדול. תודה שהזמנת אותי לחוות יחד אתך את חיי בית הספר שלך, ולהדק עוד יותר את הקשר ההדוק שלנו, עם סבתא מירי ואיתי. ותודה למנהלת בית הספר, למורות מיכל וקרן, ולכל מי שמעורבת בארגון פרויקט כל כך חשוב ומיוחד. פרויקט אשר הידק עוד יותר את הקשר הטוב שיש לי עם רואי.

רואי: היה לי ממש כיף להיות עם סבא ולחזק את הקשר שלנו. למדתי על סבא ועל המשפחה הרבה דברים שלא ידעתי לפני ואני מודה לו שהסכים לבוא ולהשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, בשבילי.