מאגר סיפורי מורשת

שמי אביגל (אברג'ל) תקוה נולדתי במרוקו בשנת 1956, למדתי בתלמוד תורה. לא היו לנו מורות רק רבנים עד גיל 4 כשעלינו לארץ. למרות גילי הצעיר זכורים לי זיכרונות חיים במחיצת שכננו הערבים. אבא וסבא שמואל חיון עסקו בסחר בדים בעיר פס. הם היו נוסעים בתחילת שבוע, יום ראשון וחוזרים בסוף שבוע מפאת המרחק הרב מהבית. גרנו במרוקו יחד עם סבתא וסבא. סבתא הייתה משכימה בשעה מוקדמת לשה בצק ומכינה בכל יום לחם טרי, טרי חם מן התנור. טורחת להכין ארוחת צוהריים וערב. בזמן של הארוחות היינו נפגשים כל המשפחה, זה היה זמן איכות ואיחוד של המשפחה.

בתקופת השואה בקשו לרשת את ממונם של יהודי מרוקו לפני השמדתם ע"י הגרמנים. ביקשו ממלך מרוקו. חסאן מולאי, לערוך רישום ונתונים של רכוש היהודים כולל כתובות ומספר נפשות בכל בית. לשמחתם של יהודי מרוקו בהגיעם אל שערי מרוקו האמריקאים לא אפשרו לגרמנים לממש את זממם. רבני מרוקו טענו, שמרוקו ניצלה מגזרת הגרמנים, בזכות לימוד בספר הזוהר שהקפידו לקרוא כל מוצאי שבת בבתי הכנסת. באופן קבוע התאספו יהודי מרוקו במספר בתי כנסת וקיימו סעודת מלווה מלכה עם קריאת ספר הזוהר שנכתב ע"י רבי שמעון בר יוחאי.

משפחתו של אבא (חיון) הייתה משפחה אמידה, היה להם רכוש רב שכלל: חניות של בדים שטחים וצאן. הם היו  משווקים לאנשי המקום וגם לפרפריה במרוקו. בחגים כשמשפחתנו סגרה את חנויותיהם אנשי המקום נאלצו לסגור אף הם את חניותיהם. חלק מאנשי המסחר במקום ניצלו הזדמנות זו והעלו את מחירי הסחורה ואנשיי המקום שמרו אמונים לסבא ולא רכשו בתקופה זו סחורה. הערבים האמינו באמונה שלמה בראש המשפחה סבא שמואל אהבו אותו מאוד וכיבדו אותו. הוא היה אישיות מיוחדת, אצילית ואמינה.

אבא מספר שבאחד הפעמים נישלח על ידי סבא לרכוש סחורה של בדים לחנויותיהם. כשאבא סיים את העסקה ושפנה ללכת הבחין בבד מיוחד יוצא דופן. אבא החליט לרכוש את הבד אך לא נישאר באמתחתו כסף. הוא ביקש מבעל החנות לרכוש בהקפה, הוא נתן לו ברוחב לב כסף על מנת לרכוש את הבד. כשאבא בוחר את כמות הבד שהוא החליט לרכוש, ניכנס לחנות שריף אדם מכובד במרוקו על מנת לרכוש את אותה סחורה אך גם לו לא היה מספיק כסף באמתחתו וביקש מבעל החנות לתת לו בהקפה על מנת להשלים את שאר הכסף בעל החנות לא הסכים, התפרץ השריף וטען בפניי בעל החנות, ליהודי אתה נותן בהקפה ללא הסתייגות ואותי דחית. בעל החנות השיב לו בביטוי מרוקאי "שהלוואי והייתה שווה לאצבע הזרת של משפחת חיון" אבא ניבהל מהתגובה של בעל החנות כלפיי השריף ומיהר לחזור לבית. זוהי דוגמא מיני רבות להתייחסות לסבא ואבא שהיו נאמנים לאנשיי המקום, כך רכשו כבוד גדול למשפחתנו.

קשיי העלייה לארץ ישראל

עלינו לארץ בשנת 1962 העלייה הייתה כרוכה בתלאות, לא אפשרו ליהודים לעלות לארץ. העלייה הייתה דרך צרפת בדרך לא רגילה – נאלצנו לברוח. העלייה הייתה רצופה בקשיים. כגון: מעצרים ותשלום כספי שוחד לשלטונות כדיי לקבל אשרות יציאה. משפחתנו מנתה כ50 איש בערך טף ונשים בעיר פס, אבא והדוד לאחר הבריחה נתפסו ונעצרו לשחרורם שילמו שוחד גבוה. מפס עלו לספרד עד למעבר גיברלטר. לאחר המתנה של שבוע ימים אפשרו לנו לטוס  לצרפת. בעת עלייתם לטיסה מצרפת נעצרו שוב אבא והדוד ותמורת שוחד רב שחררו בשנית. חשוב לציין כי השלטונות אסרו את העלייה של מרוקו לישראל ולכן ביצעו מעצרים והחרימו את רכושם של היהודים, הצרות לא הסתיימו. נחתנו בארץ בשעת חצות לילה לאחר משא ומתן מייגע שנימשך עד אור הבוקר. סוכם שהמשפחה תתיישב בדימונה עיר צעירה שרק הוקמה, ראשי  המשפחה התנגדו לפיצול המשפחה כפי שרצו נציגי הסוכנות.

בארץ, בדימונה הצעירה החיים לא היו קלים החום ואבק היו חלק בלתי ניפרד מהחיים הקשים,אבל כיהודים מאמינים הבנו שכל הקשיים והתלאות שעברה המשפחה מהבריחה ממרוקו היא שארץ ישראל ניקנת בייסורים כמאמר חז"ל.

המשפחה זכתה לבנות דור ישרים בנים ובנות מוצלחים בעלי השכלה גבוהה: מורים, מחנכים, רופאים, פסיכולוגים, יועצים ומנהלים. גם הדור השני לעלייה זכה לבנות דור ישרים ורובם ככולם נשארו בארץ כחלק בלתי ניפרד מהנוף האנושי המדהים שצמח בדימונה .

על עצמי: אני הייתי מורה לאומנות ולאחר מכן עשיתי הסבה להוראה כוללת, המשכתי ללימודי הסבה לחינוך מיוחד. עבדתי בחינוך מיוחד כמורה לכיתה ביסודי לאחר מספר שנים עבדתי בבית ספר נעורים בקונדיטוריה, כיועצת בחטיבה עלויונה,  לימדתי בסמינר חדש בסלול חינוך מיוחד, גיל הרך הוראה מתקנת, בסמינר ישן העברתי השתלמויות בכישור חיים, לימדתי בסמינר גור, בסמינר בנות אלישבע. היום עוסקת  כתרפסטית באומנות במרכז תעצומות . שמחתי לחזור לנעורים לפרוייקט הקשר הרב דורי, לעבוד עם עדי ואפרת היקרות. אני כל כך מאמינה בבנות האלה ואהבת אותן כמו בנות.

הזוית האישית

שמחתי לחזור לנעורים להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, לעבוד עם עדי ואפרת היקרות אני כל כך מאמינה בבנות האלה ואוהבת אותן כמו בנותי.