מאגר סיפורי מורשת

 

לאחר מלחמת העולם השנייה, בין הבתים ההרוסים בריגה (הבירה של לטביה), היו המון דירות שוממות, וכל מי שחזר מהמלחמה יכל לתפוס דירה פנויה. אחת כזאת מצא אברהם דורפמן – אבא שלי וסבא רבא של עדן. אני, לאה – סבתא של עדן, נולדתי ב- 26 לפברואר 1948 בעיר ריגה. אבות אבותיי גם כולם נולדו בלטביה. הדירה הראשונה שלנו הייתה בתוך בית דו-קומתי עשוי כולו מעץ, כמו רוב הבתים באותה התקופה.

 

 

בחצר של הבית הייתה מאפייה וכל יום רוכב על עגלת סוסים הביא לשם קמח. באותם שנים לא היה ניתן לקנות מקרר, ולכן אכלנו בעיקר מה שקנינו בשוק באותו היום. בשנות ה-50 היה רדיו עם תמונות, כך קראו אז לטלוויזיה. בהתחלה היה שידור יחיד – חדשות בסופי שבוע בלבד, אך גם זאת היה חוויה מאוד מרגשת. אני זוכרת שהתאספנו כל המשפחה ליד קופסה ענקית עם מסך קטן, וזכוכית מגדלת נשלפת. בטלוויזיה אז לא היה ניתן לצפות מהצד, אלא רק ממול, ולכן תמיד נצמדנו אחד אל השני כמו סרדינים בקופסה.

 

אני גדלתי במשפחה מרובת ילדים ועם צעצועים בודדים. ב-1 בספטמבר 1955 אמי הראתה לי את הדרך לבית הספר, וחזרתי כבר לבד, כמו ילדה עצמאית. למדתי היטב ולכן בכיתה ב' התקבלתי לצופים, ובטקס הקבלה נשבעתי ללמוד עם חבריי היטב ולעזור לכל מזדקק. בגיל 16 עברתי לבית הספר בערב כדי שאוכל לעבוד ולעזור למשפחתי. בגיל 18 התקבלתי לאוניברסיטה לקליטה של שפות זרות, חלמתי להיות מתרגמת, אבל בסוף הורי שינו את דעתי וסיימתי תואר של הנדסאית בניין. לאחר המלחמה היה צורך בניה מרובה ולכן התחלתי לעבוד במקצוע עוד לפני שהספקתי לסיים את לימודיי.

 

בברית המועצות הדת שלנו היה מחוץ למדינה, ולכן שבתות וחגי יהודים חגגנו בסתר. חופשות מותרות היו באוקטובר (לכבוד המהפכה), סוף השנה אזרחית ללא שום קשר לישו, במאי ובסוף הקיץ. בתקופות החגים נהגנו לצאת לטיולי תרמילים של שבוע ימים בחיק הטבע. מאוד אהבתי לקרוא ספרים ולבקר בתאטרונים. ב- 1972 התחתנתי ונולד לי בן אדוארד (אבא של עדן). ב 1978 רציתי לעלות ארצה, אך מצב משפחתי היה מורכב, הוא מנע ממני לעשות זאת.

 

 

 

ב- 1990 עליתי ארצה יחד עם בני, אימא שלי (ריבה) ודודה נינה, אחותה של אבא שלי ז"ל. עלינו לארץ בחודש יולי. בהשוואה ללטביה היה ממש חם. באוויר היה ריח מתוק של עצים שלא גדלים בלטביה. באותו הזמן העלייה הייתה גדולה מאוד, וזה השפיע על תורים ארוכים במשרד הקליטה. כשאני למדתי באולפן אני גם עבדתי כמטפלת ואני לא ידעתי את כל המילים, אבל עם האנשים שטיפלתי בהם למדתי לדבר. ככה אני סיימתי אולפן והלכתי לקורס מהנדס בניין במקצוע שלי. הבן שלי היה בגיל 17, וחצי שנה הוא למד בקיבוץ עין השופט. אחרי הקיבוץ אדוארד (הבן שלי) התגייס לצבא ובלעדיו היה קשה, אבל כל מה שהיה קשה אני עברתי. הבן שלי התחתן ואחרי זה נולדה הנכדה שלי, עדן.

 

 

 

  

 ב- 2009-2010, לאחר שדודה ואימא שלי נפטרו, עברתי מאשדוד לחולון לגור יחד עם עדן, הבן שלי ואשתו.