מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה קרן, נולדתי בשנת 1945, בבית החולים ליולדות פרויד, בתל אביב. תעודת הלידה שלי כתובה באנגלית, מכיוון שמדינת ישראל עדיין לא הייתה קיימת, והמנדט הבריטי שלט בארץ, כך שמצוין בתעודת הלידה שלי שנולדתי ב "פלשתינה – ארץ ישראל".

הזיכרונות שלי מהבית

התגוררנו בדירה גדולה ויפה, אותה חלקנו עם עוד שתי משפחות: אחות של אמי ומשפחתה, חברה של אמי ומשפחתה, וסבתה של אמי. (לכל משפחה היה חדר מגורים אחד בעוד המטבח והשירותים היו משותפים). אני זוכרת את המגורים המשותפים והצפופים לחיוב בזכות הקשרים הנפלאים שנרקמו בין כולם. הצפיפות והחברותא היו ברורים מאליהם ולא חשבנו שאפשר אחרת, כי מרבית המשפחות חיו כך. גדלו יחד האחים ובני הדודים ותמיד היה עם מי לשחק.

היה קיים אז רק מקרר על קרח. מוכר הקרח היה עובר ברחוב, מצלצל בפעמון וכולם היו יוצאים לקנות קרח. וכך גם מחלק החלב ומוכר הנפט. (אנחנו הילדים, לא היינו קונים קרטיב, אלא רצים אחרי עגלת הקרח, מרימים את חתיכות הקרח שנפלו ומלקקים). אני יכולה להמשיך ולספר על החיים בבית עוד הרבה, עוד אני זוכרת, איך קנינו את המקרר הראשון בבניין וכל השכנים באו לשים אצלנו את האוכל שלהם שלא יתקלקל. זיכרונות של חיים פשוטים אך מאוד מהנים.

הבניין שלנו, שהיה קרוב לתחנה המרכזית ולחברת החשמל, מחזיר אותי לתקופה של ימי מלחמת השחרור, כילדה קטנה יש לי זיכרונות לא מעטים על מטוסים ואזעקות. ומכיוון שמקלט לא היה היינו מתכנסים במורד המדרגות מאחורי שקים מלאים בחול.

אהבתי את החיים בבנין שלנו, את הגירויים שלי ומאפיין את תל אביב של שנות החמישים וראשית השישים. הבניין היה בן שלוש קומות והיה ממש קיבוץ גלויות – גרו בו שש משפחות מרומניה, פולין, משפחה יקית מגרמניה ומאוחר יותר גם משפחת מועלם מעיראק. משפחות ישראליות וותיקות וגם עולים חדשים.

חג הפסח

זכורות לי במיוחד ההכנות לחג הפסח, הריח מצביעת הבית. הורדת כלי-האוכל מהמזווה וההמולה של ההכנות. את ערב החג חגגנו אצל סבתא מרים, שגרה ברחוב זמנהוף 5 בתל אביב (לבית סיפור מיוחד שהיה זה הבית המשותף הראשון בתל אביב).

חברי ילדות, משחקים חלומות ורצונות

היו לנו חברים רבים. מידי יום הלכנו יחד לביה"ס "אחד העם" בתל אביב. בדרך, הורדנו את האחים הצעירים בגן הילדים. הרבנו לשחק בחוץ. שיחקנו משחקי כדור שהמצאנו, קלאס, מחבואים, חמש אבנים, ארבעה מקלות ועוד. כשבגרנו הלכנו יחד לצופים ובחופשים יצאנו למחנות, לטיולים ולקטיף ועזרה בקיבוצים. כילדה, עשית את שעשו כולם. ממש כמו היום, רצינו להיות מקובלים, שיהיו לנו חברים. המשחק האהוב עלי ביותר היה לשחק במורה וכתה. אני כמובן הייתי המורה, בעוד אחי ואחותי וכל שאר הילדים הקטנים סביבי היו תלמידי. תיקנתי להם שגיאות כתיב (על הקשקושים שעשו כי לכתוב לא ידעו), הענשתי את מי שלא הקשיב לי וכו… עד שנמאס להם ולאט לאט הם זנחו אותי.

בשירות הצבאי, הגשמתי את רצוני להיות מורה

לאחר שהוכשרתי בסמינר הקבוצים והוכשרתי להיות מורה, התגייסתי ליחידת ההדרכה והייתי אחראית על בתי הספר הצבאיים שלימדו חיילים חסרי השכלה קרוא וכתוב. הייתה זו תקופה חוויתית ומאתגרת מאחר שאני, שהייתי צעירה קבלתי סמכות ואחריות רבה, כתבתי תכניות עבודה, ניהלתי משימות ופיקדתי על בסיסי הדרכה. אהבתי את שעשיתי אהבה רבה.

הקשר שלי עם איזי, יחיד ומיוחד

למדנו יחד מכתה ד' והיינו חברים קרובים כל השנים. חוויות הילדות והלימודים משותפות, כשהשתחררתי, נישאתי לאיזי, בעלי היקר. אנחנו נשואים היום מעל 50 שנים + שנות החברות מגיל 11, כך, שאנחנו יותר ביחד מאשר בנפרד. איני זוכרת את עצמי ללא איזי לידי.

איזי ואני ביום חתונתנו

לאחר החתונה, המשכנו יחד להתפתח וללמוד. הוא ניתוח מערכות ואני התמחויות בהוראה (תואר שני בספרות ובמנהל חינוכי). ילדנו שתי בנות מקסימות שילדו לנו חמישה נכדים נפלאים.

מקצוע ועיסוק – משנת 1967 אני עוסקת בהוראה.

כפי שציינתי קודם, הייתה זו משאת נפשי. בשנותי הראשונות, הייתי מורה, לאחר מכן התקדמתי ונשאתי במגוון תפקידים בתוך בית הספר. לימים הפכתי מנהלת בית ספר "תל חי" בתל אביב, שזכה וקבל פרסים רבים ביניהם פרס חינוך ארצי, מנשיא המדינה מר עזר ויצמן, היה בתי ספר מדגים חדשנות ומאמן מתכשרים לניהול, בית ספר ניסויי ועוד עשייה ברוכה שנעשתה בו.

במקביל המשכתי כל השנים ללמוד ולהתפתח, עסקתי בפיקוח. כיום, אני עדיין עובדת במשרד החינוך, באגף מו"פ ניסויים ויוזמות, יחידה המתכננת את הפדגוגיה העתידנית בחינוך, כאחראית על התחום התקשורת הדיגיטלית, וניהול הידע.

אני אוהבת את שאני עושה, ויותר מכל אוהבת את בני משפחתי היקרים.

הזוית האישית

סבתא רבקה: המוטו שלי בחיי הוא: לחיות, לאהוב, ללמוד ולהשאיר את מורשתי ואת זה אני משתדלת לעשות בכל תחום בו אני נמצאת ונוגעת.

שירה סלע: נהנתי מאוד לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי. הרווחתי זמן איכות עם סבתא שלי. למדתי והעמקתי יותר להכיר את סיפור חייה ובעיקר על ילדותה ונעוריה. למדתי מסיפוריה, חכמת חיים, למדתי להעריך יותר את  הדברים הטובים בחיי. התהליך חיזק את הקשר הטוב שיש לי עם סבתא שלי.

סיפור זה תועד במסגרת יוזמת המעורבות החברתית – "דורות", בשיתוף מינהל חברה ונוער ותכנית הקשר הרב דורי.