מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

תיעוד של סבא אהרון ארביב

מיכל וסבא אהרון.
סבא אהרון בחגיגת יום הולדתו ה70.
סבא אהרון מספר על ילדותו, עלייתו, קהילתו, ועל חייו הבוגרים.

שמי מיכל טיירי ובמשך השנים שמעתי כל מיני סיפורים קצרים על חייו של סבי, אך אף פעם לא יצא לי לשמוע ממנו את הסיפור המלא. אז בעקבות תכנית הקשר הרב דורי שאלתי את סבא שאלות על הדברים שעניינו אותי לשמוע והוא ענה:

"אצלנו בקהילה נהגו לקרוא לילד על שם סבו, בעודו בחיים, כדי לכבד את הסבא ש'ימשיך להתקיים' עם השושלת, ולכן נקראתי אהרון, על שם סבי מצד אמי. אהרון, כידוע, היה כהן גדול בתקופת משה, היה אחיהם של משה ומרים. בתקופה ההיא נהגו לתת שמות שמקורם בתנ"ך ולכן, כנראה, נקרא כך סבי. שם משפחתי הוא ארביב, שהוא שם מקורי ואינו מעוברת.

נולדתי בעיר בנגאזי שבלוב, בשנת 1946. אבי עבד כמורה לעברית בקהילה היהודית, והיה בנוסף שוחט וחייט (תפר מדים לחיילים בצבא הבריטי), בעוד שאמי הייתה עקרת בית ודאגה לטפל בנו, הילדים. עלינו לארץ בשנת 1949 – יצאנו מלוב לאיטליה, באנייה בשם 'Campidolio', שם שהינו כשלושה ימים, ומשם עלינו ארצה לנמל חיפה. משם העבירו אותנו למקום שנקרא 'סאנד-לוקס', היינו שם ימים ספורים, ומשם העבירו אותנו למאהל בבאר יעקוב. חיינו באוהל תקופה קצרה ביותר, כיון שחלה שרפה – האוהל עלה באש, והעבירו אותנו למבנה אחר, שהיה גם הוא בבאר יעקוב.

בשנת 1951 העבירו אותנו למעברת 'יד-המעביר' שנמצאת ליד צהלה, כיום נקראת שכונת נווה שרת, בתל אביב. מעברה היא שכונה המורכבת מצריפים רבים בהם התגוררו משפחות, הצריפים היוו כביכול מקום מגורים זמני, אך תקופת המגורים הייתה ארוכה מן המשוער, וערכה כעשר שנים. החיים במעברה לא היו פשוטים, תנאי הדיור היו מאתגרים לנוכח הסיבות שהיינו משפחה גדולה, חמש נפשות וגרנו בצריף שגודלו 4 מ' על 4 מ׳. הצריף – החדרון, כלל בתוכו מטבחון ומקלחת. ישנו כולנו על מזרנים ועל הרצפה בחדר אחד עם ההורים. לפעמים היו מתארחים אצלנו סבתא וסבא שלי, וגם הם היו ישנים איתנו באותו החדר. כעבור שנה קיבלנו חדרון נוסף, שהיה שייך לפני כן לשכנינו שפונו, ואז הוריי עברו לגור בחדר הנוסף. במהלך המגורים בצריף, התווסף למשפחתנו תינוק זכר נוסף, אחי דוד (דודו).

בשנת 1952, אבי גויס למילואים בצבא ונפצע בקרסול, עקב כך אושפז מספר חודשים בבית החולים. כשהבריא, הוא רצה לחזור למקום עבודתו, אך לא קיבלו אותו בחזרה לעבודה. עברנו תקופה קשה מאוד מבחינה כלכלית. כספינו בקושי הספיק לנו לקניית המזון, ולווינו מדי פעם משכנינו. לאחר זמן מה, אבי מצא עבודה חדשה, ועבד כפועל תעשייה. העבודה הייתה קשה מאוד עבורו, ובמהלכה היה צריך לעמוד במשך כל יום העבודה. באותה התקופה, כילדים, נאלצנו, אחי משה ואני, ללכת ברגל כשני קילומטרים בכדי לעבוד במטעים החקלאיים שהיו באזור הכפר הירוק. כך עזרנו לאמנו בכלכלת הבית.

בשנה בה עברנו לגור במעברה, הייתי בן שש, ולמדתי בבית הספר 'השרון'. אחי הצעיר ממני, בשנה ועשרה חודשים, משה, היה עוד בגן הילדים שנקרא 'גן רינה'. אני זוכר שבית הספר היה בנוי משני צריפים ארוכים, ומשניים קטנים יותר, בהם היו את כל הכיתות הדרושות. בין הצריפים היה חדר האחות ומזכירות. המורים שלנו היו מאוד נחמדים ונעימים אך הקפידו מאוד על היגיינה, ובכל יום בדקו את ציפורני הילדים – אם מלוכלכות, ומדי פעם בדקו את ראשי הילדים – אם נדבקו בכינים. בבתי הספר נהגו להקפיד ולשמור על מסורת יהודית ולציין את המצוות, החגים והמנהגים העיקריים. בכל בוקר היה לנו מסדר והיינו מניפים את דגל ישראל, ולאחר מכן, כמספר דקות, עושים התעמלות בוקר – כל בית הספר יחד, על פי הנחיותיו של המורה להתעמלות. יום הלימודים היה יום קצר, בערך עד השעה 12. היינו חוזרים הביתה ומשתעשעים בחולות, כיון שעדיין לא היו מגרשי משחקים ומתקנים. לאחר תקופה, התקינו נדנדות ליד בית הספר, וסוס מברזל שהיה מחובר אל הקרקע בעזרת טבעת גדולה. הייתי ילד מאוד ביישן, הייתי הכי נמוך בכיתתי, אך הייתי מאוד אהוד על ידי שאר התלמידים והתלמידות, וגם על ידי המורים. בשנת 1960, עברנו מהצריף במעברה, לגור במבנה שנבנה עבור תושבי המעברה. הדירה הייתה בעלת 3 חדרים, בגודל של 56 מ"ר. למרות המעבר לדירה, עדיין חיינו בצפיפות – 8 נפשות, בשלושה חדרים קטנים. בבית היו לנו מיטות של מחנות העולים, שקיבלנו מהסוכנות. הריהוט בבית היה ריהוט בסיסי מאוד. מאותה השנה, עד לשנת 1963, למדתי מכונאות כללית בבית ספר תיכון מקצועי שנקרא 'שבח', ברחוב המסגר שבתל אביב.

בנערותי השתייכתי לתנועת 'הנוער העובד והלומד', הסניף היה ממוקם במעברה, ליד מגרש הכדורגל שנבנה מאוחר יותר. תוכן הפעולות התמקד באהבת המולדת.

באותה התקופה, לבשנו לרוב טרנינגים (שבקצותיהם היה גומי שהצמיד אותם לקרסול), ולשבת היו בגדי שבת חגיגיים יותר, שאותם היינו לובשים רק בימי שבת וחג. בגדים ונעליים קנינו  לקראת חג הפסח, וראש השנה.

את בר המצווה שלי חגגו לי בגיל 14, יחד עם אחי משה, כיון שלא הייתה לנו אפשרות כלכלית לממן את התפילין, הטלית והכיבוד. את החגיגה עשינו מאחורי הצריף, בגינה, הזמנו את בני המשפחה הקרובים והשכנים. מתנות שנהגו לתת באותה התקופה היו בעיקרן פרטי לבוש.

זכור לי במיוחד, שביום העצמאות (לא זכורה לי השנה), אבי לקח אותנו לחוף הים שליד בניין האופרה בתל אביב, וצפינו במפגן אווירי (מטס) של מטוס סטירמן דו-כנפי. תוך כדי המפגן, התרסק המטוס בצלילה אל תוך הים.

לרוב קראתי את סדרת הילדים 'חסמבה' ו'ביל קארטר', וחוץ מזה, הערצנו שחקנים וזמרים רבים, כמו למשל אלביס פרסלי, קליף ריצ'ארד, גרי קופר, גרגורי פק, סטיב מקווין, אנטוניו קווין ועוד. זכורים לי פסטיבלים של סאן-רמו באיטליה. שירים שאהבתי היו לרוב שירים ישראליים של הזמרים יפה ירקוני, צדוק סביר, שושנה דמארי.

בשנת 1964 התגייסתי לצבא, שירתתי בחיל האוויר כמכונאי ציוד קרקע. השתתפתי במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור. שירתתי בבסיס עצמו וטיפלתי בציוד שהיה אמור לספק סיוע למטוסי הקרב.

אמצעי התקשורת העיקריים היו אז הרדיו ומכתבים. בכדי לקבל טלפון לביתך היית צריך להמתין כמה שנים, אך בהדרגה, כידוע, הזמנים השתנו והטכנולוגיות התפתחו.

את אשתי, פלורנס, הכרתי כאשר גרתי בשכונת נווה שרת. היא באה, כעולה חדשה מהודו, בשנת 1966. בהתחלה לא ידעה את השפה העברית, ואני ידעתי מעט אנגלית, וכך הצלחנו לתקשר. היא מאוד מצאה חן בעיניי, ומאוד רציתי אותה כאישה, למרות שהיא דחתה אותי, אך אני לא ויתרת והכנתי עבורה 'מארבים' עד שהשתכנעה שאני בן הזוג הראוי לה, ולבסוף, בשנת 1970, בתאריך ה-25/02, התחתנו באולמי סביון שהיו ברחוב קרליבך, פינת החשמונאים, תל אביב. הנוכחים בחתונה היו רבים מאלה שהוזמנו. האולם היה ערוך יפה, החתונה הייתה דתית – אורתודוקסית, כדת משה וישראל.

כמעט שנתיים לאחר החתונה, בתאריך ה-12/12/71 נולד לנו בן בכור – חיים ארביב. בתאריך ה-21/09/73, לאחר כשנתיים מהולדת חיים, נולדה בתי עינת, אמה של מיכל, ובתאריך ה-02/02/80 נולדה ביתי הקטנה סופי (גלי).

יש לי ולפלורנס אשתי, תשעה נכדים. הבכורה ביניהם היא נעם אחותה של מיכל, שנולדה בתאריך ה-22/02/2000, בשנה בה הפכתי לסבא, אמי דיאמנטינה הפכה לסבתא רבה, בתי עינת הפכה לאם, ושני ילדיי הנוספים הפכו לדודים. בשנת 2003 נולד אילון אחיה של מיכל, נכדי השני. בשנת 2004 נולד מור צור, בשנת 2006 נולד עילי אהרון ובשנת 2008 נולדה טליה, שלושת ילדיו של חיים. מאוחר יותר בשנת 2008, נולדה מיכל, בת נוספת לעינת, אחרי שנתיים נולדה איילה, בשנת 2010, בת רביעית לחיים. בשנת 2014 נולדה יערה בתה הראשונה של גלי, ובשנת 2016 נולד בנה איתן.

יש לי חמישה אחים: אני הבכור אחרי יש את משה, דוד (דודו), מרים, שמואל והכי קטן אלי.

עד שנת '72 עסקתי במכונאות, מסגרות, ומשנת '72 עברתי הסבה לנגרות, ועד היום אני נהנה מכך. החל מינואר 2013, אני גימלאי.

אנו נוהגים, במשפחה, מאז ומתמיד, לחגוג את חג הפסח ואת ראש השנה ביחד. למרות שהמשפחות גדלות, אנו מוצאים את הזמן, המקום, האהבה, השמחה ונכונות ליזום ולמרות הקושי, לחגוג כולנו יחד, 4 דורות, את החגים והמאורעות.״

הזוית האישית

מיכל: שנינו נהנינו מאוד לספר ולהקשיב, מאחלים שהקשר בינינו רק ישתפר ויתחזק. סבא ואני השתתפנו בתכנית הקשר הרב דורי בבית הספר "יד גיורא", הרצליה, התשפ"א.

מילון

גימלאי
בעל גמלה, מי שנהנה מגמלה מסוימת (בדרך כלל מקצבת זקנה)

ציטוטים

”אם לא תנסי, איך תדעי?“

הקשר הרב דורי