מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

קשיי קליטה

הגר וסבתא בקוסטה ריקה
סבתא בצעירותה
עלייה מקוסטה ריקה לישראל

פריצת מלחמת העולם השנייה כשפרצה מלחמת העולם השנייה והנאצים הגיעו לערים של הורי השמידו את משפחתם כולל הילדים שלהם, ובאזור ההוא לא שלחו את האנשים למחנות השמדה אלא הכריחו את היהודים לחפור תעלות ביערות סמוכים ולתוכן השליכו את הנרצחים כתוצאה מהטבח. כתוצאה מהאירועים האלה ההורים שלי הפכו לפרטיזנים לאחר שעזבו את הגטו ועברו ליערות, ההורים שלי היו בקבוצת פרטיזנים מקבילה לקבוצה של האחים ביאלסקי ועשו את אותם הדברים שני ההורים שלי היו גיבורי מלחמה. לאמא שלי קראו שושנה הגיבורה אבא שלי היה צריך לקבל את עיטור הגבורה הכי גבוה של ברית המועצות.

אחרי המלחמה לאבא שלי נתנו לנהל שלושה בתי חרושת אבל הם החליטו לברוח למערב כי ראו שסטלין מנהיג ברית המועצות היה אנטישמי.

הם לקחו רכבת לפולין יחד עם אחותי בת החודשיים בקור של -30 מעלות ברכבת בלי חלונות, כך נסעו חמישה ימים עד שהגיעו לברלין, בברלין נכנסו למחנה של Joint  שהיה מחנה פליטים, הם פרסמו הודעה בעיתונות היהודי ביידיש שהם נשארו בחיים והם מחפשים את האחים של אבא שלי: האחות בילהה שגרה בדרום אפריקה, האחות ליבה שגרה בניו יורק והאח אברהם שגר בקוסטה ריקה.

הדודה ליבה ראתה את ההודעה בעיתון והתקשרה לאח בקוסטה ריקה ולאחות בדרום אפריקה וכולם התחילו לרוץ כדי להשיג ויזה, ומי שהצליח זה הדוד שלי שהייתה לו עובדת שאחותה עבדה בשביל נשיא המדינה, הדוד שלח להורים שלי כרטיסים כדי שיבואו לקוסטה ריקה, ההורים שלי בדרך לקוסטה ריקה עברו דרך פריז כי לא היו להם תעודות ובפריז הם היו צריכים להמתין לתעודת מעבר שישלחו להם מקוסטה ריקה בעוד הם ממתינים בפריז אחותי יעל שהייתה בת שנתיים למדה לדברת צרפתית והייתה עוזרת להורים לתרגם כאשר הם היו הולכים לקנות בשוק אחרי שהגיעה תעודת המעבר ההורים עלו למטוס מפריז לקובה ולאחר נחיתה בקובה עלו למטוס אחר מקובה לקוסטה ריקה בשדה התעופה שבזמנו היה במרכז סן חוסה חיכו הדוד שלי אישתו ושלושת ילדיו המפגש בין האחים היה מרשים מרגש כי אבא שלי היה היחיד מכל המשפחה שנשארה באירופה ששרד, הדוד שלי לקח את ההורים שלי ואת אחותי לגור אצלם בבית בעיר שקוראים לה אלחוולה. הילדים של הדוד שלי עדין זוכרים את המסיבה שעשו להם כשהם הגיעו. כיוון שלדוד שלי הייתה חנות בדים הוא היה נותן תמיד לאבא ואמא שלי את המטר האחרון שנשאר מהבד בגלל שבמטר הזה תמיד היו אותיות ולא היה אפשר למכור את זה, ואמא שלי התחילה לתפור מזה חולצות לתינוקות ושמלות לילדות ואבא שלי השאיל אופניים והוא היה נוסע מחוץ לעיר כדי למכור את בגדי התינוקות שאמא שלי תפרה.

אחרי כחודשיים, בלי לדעת מילה בספרדית, ואחרי שהיה מוכר על ידי סימנים וכותב את המחיר על היד, הם הצליחו לחסוך מספיק כסף כדי לשכור לעצמם בית.

אמא שלי רצתה עוד ילד בגלל שאמרה שילד אחד זה לא מספיק אבא שלי לא רצה בגלל הקשיים הכלכליים שהיו קשים אבל אמא שלי שכנעה אותו שעכשיו הזמן והיא נכנסה להריון איתי וכל תקופת ההיריון הם המשיכו לעבוד ואמא שלי הייתה תופרת את בגדי הילדים ואבא היה מוכר אותם באופניים עד שהיא קיבלה צירי לידה ואבא לקח אותה לבית חולים אבל הלידה הסתבכה בגלל שהשעה הייתה שתיים עשרה בלילה והאחות שהייתה בתורנות נתנה לאמא שלי זריקה כדי לעצור את הלידה כדי שתוכל ללכת הביתה אז התינוק נכנס למצוקה ואבא היה צריך לרוץ להביא את הרופא אליו הביתה אבל כיוון שהוא לא התעורר אז הוא הפיל לו את הדלת כי אבא שלי היה מאוד חזק.

כאשר אני הייתי בת 6 חברה גויה לקחה אותי לבקר בכנסייה והבובות שם מצאו חן בעיני, אז המשכתי לבקר שם למרות שידעתי שזה משהו שאסור לי, למרות שלא בדיוק הבנתי למה. יום אחד ראיתי שחברה שלי נכנסה למעיין תא ונשארה שם מדברת עם הכומר. גם אני נכנסתי אחריה לתא ואז הכומר שעל אותי אם אני כבר עשיתי את הטקס של הקומוניון. כשנודע לי שאני בכלל יהודייה, הוציאו אותי מהתא והלך לדבר עם הורי שאני רוצה להתנצר. כתוצאה מאירוע זה הורי החליטו לעבור לעיר הבירה בה הייתה קהילה יהודית וכך שהייתי בת 9 עברנו ובמקביל לבית הספר הלכתי לצופים של הנוער הציוני שחנכו אותנו על פי ערכים של השומר הצעיר.

כשסיימתי תיכון ואני עוד לא בת 16 עליתי לארץ ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים.

בירושלים פגשתי את יובל שהיה חייל ולמד גם באוניברסיטה ואחרי שלוש שנות חברות נשאנו.

נולדו לנו שלושה ילדים: מיכל, עופר, ודלית.

בגיל 41 יובל לקה בדום לב ונפטר.

הזוית האישית

היה כיף ומעניין

מילון

anteojos אנטאוחוס
משקפיים

ציטוטים

”שגם אם קשה אפשר להתמודד עם הכל“

הקשר הרב דורי