מאגר סיפורי מורשת

פרק א – חוויות ילדות

אתחיל קודם כל קצת על היסטוריה משפחתית – אמא, סוזי שושנה אשכנזי. אבא, שמואל- סמי רווח.

משפחתו  של אבא  אבא – שמואל, סמי רווח, נולד ב-1919 בבולגריה. מאבא לא שמעתי אף פעם על משפחתו,  לא היו לו אחים ואחיות  והוא גדל כבן  אצל סבתא שלו. הוריו היו גרושים ובאותה תקופה להיות גרושים זה נחשב לבושה גדולה ולא דיברו על כך ולכן סבתו גידלה אותו כבן יחיד ומפונק. מגיל צעיר קיבל אקורדיון מסבתא ולמד נגינה לבד. הייתה לו שמיעה מוסיקלית מצוינת. כשגדל ניגן בארועים ובחתונות והייתה לו חנות תקליטים משלו ברמלה. כל חייו סבבו סביב המוזיקה, והיא זו שהצילה אותו כשהיה במחנות עבודה בבולגריה בתקופת השואה. הוא ניגן לקצינים באקורדיון ולא היה צריך לעבוד. את היהודים בבולגריה לא הוציאו למחנות השמדה רק למחנות עבודה. הוא התחתן עם אמא בשנת 1943.

סבי – אביה של אמי, משה, נולד בפלובדיב  בבולגריה. בבגרותו היה אב הבית של בית הספר היהודי בבולגריה. כשמורה היה חסר הוא היה נכנס ללמד במקומו. בביתם הוא לא הרשה לדבר בולגרית  אלא לדינו ועברית. היה איש מאד ציוני. סבתא – ונזיה, נולדה בבולגריה. היא אספה את אבא שלי אליה כבן נוסף כי ריחמה עליו בגלל מצבו. סבתא טיפלה בארבעה ילדים ותרמה הרבה לקהילה היהודית. מגשרת ומשדכת בקהילה. גם היא עלתה לארץ בשנת 1948, יחד עם ארבעת ילדיהם.

אימי – שושנה אשכנזי, נולדה ב-1925 בפלובדיב, למשפחה ציונית. התחנכה בתנועת נוער מכבי צעיר. לפני שעלתה לארץ התנדבה לעבוד עם  הג'וינט  למען הקהילה היהודית. אמא  הייתה  אשה מאד אינטליגנטית, בארץ עבדה בתפקידים בכירים כמו, יושבת ראש של ויצ"ו רמלה, וכמו אמה גם היא תרמה רבות לקהילה (הכנסת כלה, טיולי נשים בארץ ופעילויות נוספות) דיברה עברית שוטפת. היה לה ראש מאד מתמטי.  היא ניהלה את הבית מבחינה כלכלית בשקט מתוך כבוד  ואהבה לאבא.

הילדות, היא אחת התקופות היפות בחיי, מלאת חוויות וזיכרונות טובים.

נולדתי בבולגריה, בעיר פלובדיב, לפני 71 שנה. אני נקראת אורה על שם סבתי מצד אבי שקראו לה סול, שפירושו שמש בלדינו.  אחי הבכור, דוד נולד בשנת 1944.  בגיל חצי שנה, משפחתי עלתה לארץ ישראל מטעמי ציונות באוניה צפופה ועמוסת מעפילים בשם "קפלוס". אמי סיפרה שהיא ניסתה לעשות לי צ'ופי צ'ופי כדבריה, כלומר אמבטיה וכמעט החלקתי לה בין הידיים. יצאנו מבולגריה 9.11.48 הגענו  בתאריך  23.11.48  לחיפה ומשם למעברות עולים בפרדס חנה. לאחר מספר חודשים הורי הגיעו ליבנה עם כל משפחתה של אמי. כשאבי ראה ששם יושב כל הגרעין שיקים מושב בעתיד – גאליה,  הוא לא רצה להקים מושב, הוא היה טיפוס עירוני ולכן עברנו לרמלה וגרנו בבית ערבי נטוש, מכיוון שהערבים ברחו מהעיר עם תום מלחמת העצמאות. למרות שהייתה זו תקופת  הצנע, בבית שלנו תמיד היה הכל בשפע. היה לי חדר משלי, מכיתה ב' היה לי מורה לאקורדיון ולאנגלית, למדתי בלט. לאבא הייתה חנות תקליטים ולא הרגשתי תקופת צנע כמו רבים מחבריי. כילדה הייתי מאד יוזמת, הקמתי ספריה בביתי, לילדים, שיוכלו לבוא להשאיל ממני ספרים, כי להם לא היה.

עם-אחי-הבית-שכה-אהבתי-ברחוב-מג-6-רמלה

משפחת-רווח-בביתנו-הראשון

זאת הייתה התקופה היפה בילדותי. עד כיתה ה' הייתי מלכת הכיתה. בכל משחקי החברה הייתי פטורה מהגרלה למיקומי במשחק. תמיד הייתי ראשונה, גם בלימודים וגם בחברת הילדים.

בהיותי בת 10 חל מפנה בחיי: הורי רכשו דירה חדשה בשיכונים הראשונים שנבנו בעיר: כלומר,  החלפת בית, שכונה ובית ספר חדש. לי זה נראה אז כאילו גזלו ממני את כל "המתנות" שהיו לי, כלומר, שהייתי  מלכת הכיתה ,השכונה המוכרת והאהובה, בית ספר שכל כך אהבתי, חברות אהובות חצר ענקית בית  גדול עם חדר משלי וחדר לאחי. היה לי קשה יותר להשתלב ולהיקלט בשכונה החדשה  ברמלה, בסופו של דבר מצאתי את מקומי.

זכרון  מחג ט"ו בשבט

סרטון- איך חוגגים את חג ט"ו בשבט בבולגריה ובישראל

במהלך כל ילדותי היה לי  חלום אחד והוא להיות מורה. כשהייתה עולה השאלה מה תרצי להיות כשתהיי גדולה, התשובה הייתה ברורה לי  ולכל הסובבים אותי. ואכן הגשמתי חלום ואת לימודיי המשכתי בסמינר למורים ע.ש. שיין בפתח תקווה. במהלך השנים התקדמתי  ממורה לסגנית מנהל ולבסוף מפקחת על גני הילדים ברמלה. ממקצוע זה פרשתי לפנסיה.

פרק ב – קסם על ים כנרת

עוֹדֵךְ זוֹכֶרֶת

לֵילוֹת יָרֵחַ בֵּין גַּלֵּי הַזָּהָב

עַל שְׂפַת-כִּנֶּרֶת

טִיַּלְנוּ שְׁנֵינוּ יַחְדָּיו

הוֹי, לָמָּה

עוֹד לֹא הִגַּעְנוּ לַחוֹפִים?

הוֹי, לָמָּה, לָמָּה

אֲנַחנו רחוקים

פתחתי בשיר האהבה הראשונה שלי ליוסי בעלי ז"ל, כמילות השיר כך היה:

זה התחיל בטיול שנתי עם סיום כיתה ח' לכנרת. מדי שנה בחופשה הגדולה הייתי מגיעה לסבתי המתגוררת במושב גאליה. באותה שנה הצטרפתי לילדיי המושב לטיול סובב כנרת. נסענו במשאית ארוכה ובה המושבים היו ספסלים ארוכים בשתי שורות אחד מול השני. אני ישבתי חמושה במשקפי שמש שלא ניתן לראות את העיניים. יוסי ניסה ללכוד את עיניי. זה היה החיזור הראשון שלי. הרגשתי פרפרים בבטן. את הטיול הזה לא אשכח לעולם. יוסי היה החבר הראשון שלי.  במלחמת ששת הימים, יוסי נפצע,  במלחמה על שחרור ירושלים. נאלצנו לחכות כחצי שנה עד להחלמתו, ואז נישאנו בחתונה צבאית. צנחן ומורה אוהבים ומאוהבים בחתונה שמחה ובאופוריה של ניצחון במלחמה. יחד אהבנו את החיים. טיילנו בארץ ובעולם. אהבנו לרקוד עם כל החברים שלנו ריקודים סלוניים. ימי שישי היו קודש למשפחה הגרעינית והמורחבת. יוסי אהב מאד לבשל ולארח. אבא למופת, בקיצור גדול מהחיים. לצערי יוסי נפטר בהיותו בן 60 ממחלת הסרטן. יובלי  נכדנו עדיין לא נולד. את סבא יוסי מכיר יובל רק  מהתמונות,  הסרטים והסיפורים. על מצבתו חקקנו את המילים: גדול מהחיים. יהי זכרו ברוך. אני ממשיכת הדרך של הוריי ובעלי ז"ל, אהבת החיים, אהבת האדם, נתינה ואנרגיות טובות לילדיי ונכדיי.

בנינו את הקן שלנו באהבה ברמלה, לימים נולדו לנו שלושה ילדים מהממים. ניצן הבכור אבא של יובל, ליאור ושירה. הבן השני שי. לשי יש שני ילדים והקטנה שלי היא סוזי, על שם אמי המנוחה. גם לסוזי יש שלושה ילדים. כך גדל והתרחב קן האהבה שלנו.

אורה בריקוד החיים בגיל  71

הזוית האישית

סבתא אורה: בזכות התוכנית היה לי זמן איכות רק עם יובל מה שבדרך כלל קשה להשגה כשיש שמונה נכדים ובדרך כלל המפגש הוא עם כולם .נוצרה קירבה פיזית, מנטלית ורגשית בייננו .חווינו יחד חוויות משותפות וחלקנו סודות קטנים .מקווה שיובל ימשיך בדרכינו המשפחתית ויזכור מאיפה הוא בא ויעשה את מה שהוא אוהב לעשות פאשה פור איזו – בלאדינו ילד אהוב!! זכור זאת. יובל: בזכות המפגשים של הקשר הרב דורי למדתי יותר על סבתי אורה וזה חיבר יותר את הקשר בינינו.