מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של סבתא קלרה תועד ע"י הנכד יונה, במיזם דורות – תכנית הקשר הרב דורי, במסגרת פעילות המעורבות החברתית בבית-הספר. יונה, סחף את כל המשפחה לשיחות משפחתיות ולתהליך חקר. התיעוד המלא של השיחות מצורף כנספח.

עלייתה של סבתא קלרה לישראל

סבתא קלרה עלתה לישראל מבלגיה, כשהייתה בת 16 במסגרת "עליית הנוער". סבתא קלרה זוכרת היטב את ההפלגה, שלא הייתה קלה והיא סבלה בדרך מבחילות נוראיות. המשפחה נאלצה להסתגל לחיים בארץ בתקופה בה היה המצב הכלכלי קשה בארץ. כבר בגיל בגיל 17 התגייסה קלרה לשירות צבאי שם הכירה את סבא אדם.

ילדי משפחת קרנר: (מימין לשמאל) כרמלה, ליאון, חיהל'ה, קלרה, אילנה. 1947 בקירוב

ילדותה של סבתא קלרה, בבלגיה, בצל מלחמת העולם השנייה והשואה

כשפרצה מלחמת העולם השנייה קלרה הייתה בת שבע, בכיתה ב׳, סבתא מספרת: "לכיתה ג׳ לא יכולתי לעלות כי אסור היה ליהודים להיכנס לבית-הספר יותר… גמרנו, אין, בכלל… ואז התחלנו להתחבא. אימא חיפשה מקומות בשביל להחביא אותנו. היו כבר שמועות שלוקחים אנשים לתאי גז. זה היה כתוב בגלויה שקבלנו… לא האמנו… שלחו גלויה… זרקו את הגלויה מהרכבת…"

הגרמנים התחילו כבר לכבוש את צרפת. ויהודי בלגיה חשבו שאם יברחו לצרפת והכל יהיה בסדר, אך בסוף כל מי שברח לצרפת חזר לבלגיה… גם משפחתה של קלרה ברחה לצרפת למחנה פליטים וגם הם חזרו לבלגיה. בינתיים, כשהם חזרו לבלגיה, הגרמנים התחילו את המלחמה נגד רוסיה (כידוע, ביוני 1941). הם נכנסו לתקופת החורף ולא היו להם בגדים מתאימים לקור של החורף הרוסי. למרות שכבר גירשו יהודים באבא של קלרה שהיה פרוון לא נגעו… זה היה ברור שזה לא יימשך עוד הרבה זמן. הוריה של קלרה החליטו לברוח… בינתיים, החביאו את הילדים – את כרמלה ואילנה, ואולי גם את ליאון, בעיר זוטגם (Zottegem) בבלגיה. קלרה הייתה אצל כומר לא רחוק מבריסל…

סבתא קלרה מספרת: "הלכתי לכנסייה… אימא ואבא אמרו שכדאי שאלך לכנסייה, כדי שיחשבו שאני גויה. הלכתי לכנסייה בשכונה, כנסייה יפה. אפילו שרתי בקומה למעלה… שמעתי בבית דיבורים כמו: ״מה יהיה?״, ״אין לנו כסף יותר בשביל להחביא את קלרה…״. נשאר קצת מהפרוות… ואז הם החליטו שבורחים, ובשביל זה היה צריך הרבה כסף… כסף כבר לא היה להם… הבנתי שיש בעיה רצינית (של כסף), ואז יום אחד חיכיתי לכומר ברחוב, כשנגמרה המיסה והוא יצא לקראתי. פניתי אליו ואמרתי שאני יהודייה ושאין יותר כסף בשביל להחביא אותי ושאלתי אם אולי יש לו מקום. הוא אמר שכן, בטח – 'את תבואי אליי'. אני הייתי מבולבלת… הוא הרגיע אותי ואמר שלא אבוא לבד, שהוא יזמין גם את הוריי ובני-דודיי ושנבחר איפה נרצה להיות… בחרנו מקום שהיה ממוקם חצי שעה נסיעה בטראם (חשמלית) הביתה, אז פעם בשבוע הייתי נוסעת. המקום נקרא פטיט-אספינה (פרוור של בריסל).

אסתר ומאיר קרנר, ההורים של קלרה, באמריקה, שנות ה-70

 המשך סיפורה המרתק של סבתא קלרה, על הבריחה לשווצריה, החזרה לבלגיה בתום המלחמה והעלייה לישראל,  ניתן לקרוא בקובץ המצורף בהרחבה

הזוית האישית

הנכד יונה: לערוך שיחה כזו, עם כל הפרטים מסודרים, עוזר לתת פרספקטיבה ולהבין יותר לעומק שזו באמת היסטוריה שלא כל כך רחוקה מימנו. לסבתא אני רוצה לומר שזה סיפור מהיותר מעניינים ששמעתי. המסר אפילו יותר חזק בגלל שזו הייתה המציאות של המשפחה שלי ולא רק סיפור רחוק.

סבתא קלרה: שמחתי שאפשר היה לספר למשפחה את הסיפור שלי במלחמה. ובעיקר שמחתי שהנכד שלי התעניין כל כך בעבר שלי והיה סקרן לשמוע הכול. חשוב לי שהסיפור ישאר ויועבר הלאה.