מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ברישקאני רומניה בשנת 1938 וכשהתחילה מלחמת העולם השנייה הייתי בת 3.

בזמן שהגרמנים השליכו פצצות על עיר מגוריי, אמי תפסה אותי ואת אחי וברחנו כשאנחנו משאירים הכל מאחורינו. היינו ללא מסמכים וכך הסתובבנו בדרכים. עשינו דרך ארוכה וגם פגשנו את אבי, שהיה בברלין. יחד אתו נדדנו עד שהגענו לעיר סמרקנד שנמצאת באוזבקיסטן.

באותה תקופה היה רעב גדול וקור, ואבי הלך לשוק והחליף את מעילו תמורת מעיל שינל (מעיל חיילים), כיכר לחם וחתיכת סוכר. כשראו אותו לובש את השינל, תפסו אותו ושלחו אותו למלחמה ללא מסמכים. רק אחרי 5 שנים, בסוף המלחמה, הוא חזר אלינו. בזמן הזה אחי נפטר מרעב, וכך התחלתי את חיי.

הלכתי לכיתה א', בלי לדעת מילה בשפה הרוסית, מפני שבבית דיברנו יידיש, וכל הילדים בכיתתי צחקו עלי, ואני שיחקתי במשך השיעורים במקום ללמוד.

באחד מן הימים הסתכלתי על הלוח וראיתי שהמורה ציירה את המספר 4, שהיה דומה לכיסא, והגעתי לביתי בשמחה ובמחשבה שאני כבר מבינה את השפה הרוסית, והרגע הזה היה המפתח לכל לימודיי. לא היו לנו ספרים ולא עפרונות, ואמי מצאה והביאה לי משטח עץ וחתיכת פחם, וכך התחלתי לכתוב ולקרוא.

אני זוכרת שאמי הייתה מוכרת פיצוחים וכשהרוויחה מעט כסף, קנתה לי שמלה ונעליים. ביקשתי ממנה ללכת להראות לחברתי את מה שהיא קנתה לי. בדרך פגשתי בצוענייה, והיא אמרה לי את שמי ושאבי חזר מהמלחמה והוא רוצה לראות אותי, היא הציעה שאני אלך איתה. היה כבר ערב, והיא לקחה אותי למקום חשוך והורידה לי את הנעליים והשמלה בכוח, ברחה והשאירה אותי לבדי. לא ידעתי לאן ללכת, בכיתי ופתאום בא שוטר, לקח אותי לתחנת המשטרה עד שאמי באה ולקחה אותי לביתי.

בשנת 1945 קיבלנו בפעם הראשונה מכתב מאבי, שבו היה כתוב שהוא שלח שתי חבילות ואמר שזו עזרה בשבילינו עד שיחזור מברלין.

אמי אספה את כל הרובלים שהיו לה, קנתה כרטיסים עד טשקנט (בירת אוזבקיסטן) ומפה התחילו כל הבעיות הרציניות שלנו, מאחר שלא היה לנו מספיק כסף. אמי ואני חיפשנו עבודות בבתים שבהם נוכל ללון ולאכול, ומעט הכסף שהיה לנו אספנו והמשכנו הלאה.

אני לא ממש זוכרת את כל המקומות שעברנו, אבל אני זוכרת שהגענו לאנייה בים הכספי, ושם פגשנו אישה ש"התאהבה" בי, ולאחר שאמי סיפרה לה את סיפורנו, היא לקחה אותנו לביתה, ושהינו אצלה כמעט חצי שנה.

אני ואמי עבדנו בכל עבודה שיכולנו (ניקינו בתים, עשינו כביסות, אמי בישלה ואפתה) עד שאספנו סכום מסוים שהספיק לנו להמשיך הלאה.

לאחר כמה חודשים, הגענו לעיר אודסה (אחת הערים הגדולות והמרכזיות באוקראינה) וגם שם עבדנו עד שהיה לנו סכום מסוים של כסף, והציעו לנו לנסוע עד 'קשנו' (בירת מולדובה) ושם נשארנו כמה חודשים ועבדנו בכמה עבודות כדי להרוויח כסף לנסיעה ליעד שלנו.

כשאבא חזר מהמלחמה, לפי בקשתה של אמי, חזרנו לסמרקנד. שם סיימתי את לימודי, ובשנים 1955-1960 למדתי באוניברסיטה, שם הכרתי את בעלי יוסי.

עד שנת 72' נשארתי לעבוד באוניברסיטת 'אלישר נבואי' בסמרקנד, בתור מרצה, ובאותה שנה התחלנו להתארגן לעלייה לארץ ישראל.

באותו זמן, הממשלה המקומית עשתה לנו הרבה בעיות, והסטודנטים שלמדו אצלי לא הבינו איך אני יכולה "לבגוד" ולעזוב את המולדת, כי אחרי הכל אני זאת שלימדה אותם לאהוב את המולדת. היה לי קשה לשמוע את זה, אך הרצון להגיע ארצה הלך וגבר.

בשנת 1973 הגענו ארצה, וחיי היו בשליטתי. עד היום אני מצטערת שלא הגענו לארץ לפני כן.

לו היינו מגיעים לפני כן, היו לי הרבה יותר חברים ישראלים והייתי מרגישה יותר בתור חלק מהסיפור הישראלי.

בתי לנה הגיעה ארצה באותו גיל שבו אני התחלתי ללמוד, וכאן ההיסטוריה חוזרת: לנה הלכה לכיתה אל"ף בלי לדעת מילה בעברית, אך לאחר חצי שנה התחילה לדבר, והמורה לא ידעה איך לגרום לה להפסיק לדבר.

בשנת 89' היא התחתנה וילדה 4 ילדים: 3 בנים ובת. היום זו משפחה למופת!

האמא – אחות אחראית בטיפת חלב, הייתה רב סרן בצבא; האבא – מנכ"ל חברה עולמית, סגן אלוף במיל'; גל – הנכד הבכור, קצין בחיל הים בקבע; רון – הנכד השני, קצין בסייבר בקבע; שי – הנכד השלישי, ג'ינג'י חמוד בן 16, לומד גיטרה ברמה גבוהה ומקצועית; ולבסוף הילה – הנכדה הקטנה ביותר, הכי חכמה, חמודה, יפה, האהובה עליי, לומדת בכיתה ו', עוזרת לסבתא תמיד, וכולה התקווה שלי!

אני בטוחה שכשאני אצטרך, הם יעזרו לי ויתמכו בי ולא יעזבו אותי.

סיפור חייה של קלרה שגלוביץ בתמונות

העשרה:

תשע"ו 2016