קליפות תפוחי אדמה
אבי ואמי - ביחד ולחוד
המשפחה של אבא שלי
לאבא שלי הייתה אישה והיו להם 5 ילדים. לפני המלחמה (מלחמת העולם השנייה) הם
חיו בעיר ריגה
שבלטביה. כשהתחילה המלחמה המנדט
הרוסי שלח אותם מריגה לעיירה בשם בוי. את אבא שלי לקחו לעבוד
בצבא בזמן המלחמה
והוא נאלץ להשאיר את משפחתו מאחור. במלחמה הוא חלה והגיע לבית חולים.
בבית החולים הוא היה חצי שנה מכיוון שהייתה לו
מחלה ברגל ולא יכול היה לתפקד. אשתו לא ביקרה אותו כי
היא הייתה צריכה להאכיל את
הילדים ולדאוג לשלומם.
בבית החולים לא נתנו לו לאכול כראוי ולכן הוא ברח מבית
החולים בלי מסמכים, רק עם תעודה שנשאה את
שמו ומקום הולדתו. בדרך נאלץ לגנוב
תפוחי אדמה כדי לשרוד. לאחר חצי שנה, חזר לעיירה בוי כדי לחפש את
אשתו במקום שבו חיו
לפני המלחמה. הוא פגש שם איש אחד ושאל אותו האם ראה את משפחתו והאיש ענה
שהוא לא יודע ואמר או שהם ברחו , או
שהם מתחבאים בבור שנוצר מההפצצות של הגרמנים על העיר.
אבא שלי חיפש את
משפחתו אך לא מצא אותם. הוא עבר לעיר גורקי שהיום קוראים לה נובגורוד כדי לשרוד.
בזמן השלטון של סטאלין היה מאוד מסוכן להסתובב ללא מסמכים, ובחיפושים אחרי משפחתו
פגש אישה
שלימים הפכה לאמא שלי.
המשפחה של אמא שלי
בתקופה זו, בעיר
גורקי, אמי כבר הייתה אישה נשואה עם ילדה שנולדה
לה מגבר אחר שהלך למלחמה ונהרג. באותו זמן נולד לאמא שלי אח קטן מאותו הבעל אך הוא מת בגיל חודשיים בגלל רעב
וקור. אמא שלי חיה
בעוני ודוחק וגם היא נאלצה להכין להם אוכל מקליפות תפוחי אדמה
כדי שלא ימותו ברעב.
אמי ואבי נפגשו ובשנת
1946 נולדתי אני בגורקי ואז מישהו סיפר לאבא שלי שהמשפחה שלו הראשונה שאיתה
חי
לפני המלחמה חייה בלטביה. הוא נסע ללטביה, מצא אותם ושהה אצלם זמן מה. אך לאחר מספר ימים
הגיעה שכנה והזהירה אותו מפני
המשטר, ושעליו לברוח שוב משום שהיה ללא מסמכים והוא נאלץ לברוח
ושוב נותק הקשר בינו לבין
משפחתו הראשונה.
אבא שלי המשיך את
החיים עם אמא שלי. הוריי הצליחו להתחתן רשמית רק בשנות השבעים, שנים לאחר
שנפל שלטונו של
סטאלין. לאחר מספר חודשים שמע שהחיים באוזביקיסטאן טובים
וקל לחיות שם, וכך נסענו
אני והוריי ובתה של אמי מנישואיה הקודמים ברכבת כשבועיים
לעיר סמרקאנד וחייתי שם 45 שנים.
בתיה בצעירותה
היסטוריה משפחתית
לאבא שלי היה אח
בלטביה שנפצע בזמן המלחמה וב-1965 הוא לא חש בטוב ואז הבן מנישואיו הקודמים
של אבי
מצא אותו וביקש ממנו לבוא להיפרד מהאח. ככה חזר הקשר בין בני המשפחה. הייתה לי דודה שהיא
אחות של אבא, שבמלחמה הנאצים אמרו לה שהיא צריכה ללכת לקונצרט
ושהיא צריכה להתלבש יפה ואת
כל הזהב לקחת איתם. אמא שלה והיא הלכו לשם ואז ירו שם בפארק ודודה
שלי מתה בגיל 22.
העלייה שלי לארץ
אני עליתי ביחד עם
בעלי ושלושת ילדינו בשנת 1991. הגענו לאור
יהודה וחיינו בה 16 שנה. בארץ הלכתי
לאולפן אבל למדתי מעט מאוד. תוך כדי הלמידה
חיפשתי עבודה ומצאתי עבודה במפעל שהכין כריות לניקוי כלים. במפעל ראיתי שהמנהל שלי
לא משלם משכורות וגונב כסף מאנשים ולכן עזבתי. הלכתי ללשכת עבודה וסיפרתי
על
המקצוע שהיה לי בסמארקנד בתחום האלקטרוניקה
ותוך שבוע אחד מצאתי עבודה במפעל לאלקטרוניקה.
שם עבדתי 15 שנה עד שנסגר
המפעל ויצאתי לפנסיה. בזמני הפנוי אני מציירת ועושה תכשיטים ונפגשת עם
חברותיי
במועדון הגמלאים בראשון לציון.
הקשר שלי עם המשפחה המורחבת
מכל המשפחה של אבי רק הוא נשאר בחיים וכיום
אני בקשר עם כל אחיי. גם עם משפחתה של אמי אני בקשר
עד היום. ההורים שלי לא היו נשואים כי לאבא שלי לא
היו מסמכים ולכן אני קיבלתי את שם המשפחה של
הבעל שהיו נשוי לאמי לפני המלחמה והוא
שטיינברג. כנערה צעירה קראו לי בתיה שטיינברג. שם המשפחה
של אבי היה יעקובסון, אך כאשר ביקשו ממני לשנות, כבר הייתי גדולה ולא הסכמתי ונשארתי עם השם
שטיינברג. רק לאחר נישואיי לבעלי, שיניתי את שם משפחתי לאיסחקוב.
מילון
"ריגה " "בוי"ריגה הוא שם של עיר בלטביה.בוי הוא שם עיירה עתיקה ברוסיה. שם המקום היום הוא נובוגורד.
ציטוטים
”אין דבר העומד בפני הרצון- כוח הרצון של אבי לא לוותר , לחפש את משפחתו.“