מאגר סיפורי מורשת

 

נולדתי בטורקיה למשפחה בת שבעה ילדים, אני בת הזקונים. חמישה מאחי עלו לארץ לפנינו. אח אחד נשאר לשרת בצבא הטורקי. אני הבת היחידה שעלתה עם ההורים.עליתי מטורקיה לארץ בשנת 1949. שטנו לארץ עם אנייה מטורקיה – לשער העלייה בחיפה.

כאשר הגענו לישראל העבירו אותנו לאוהלים , ללא אור וחשמל, רק מחוץ לאהלים היו פנסים שהאירו. אמא שלי הייתה בהלם כשראתה את תנאי המחיה  וביקשה מאבא שלי שבלילה למחרת נחזור בחזרה לטורקיה . אבי אמר שזה בלתי אפשרי.

יומיים לאחר הגעתנו הגיעה אחותי מרמלה, וכשראתה איך אנחנו חיים אמרה: "אתם לא תישארו באוהל, אני אקח אתכם לביתי". לאחותי היתה דירה מאד קטנה, רק חדר ומסדרון. היא הביאה משאית ואספה אותנו וכדי להגיע לרמלה היינו צריכים לנסוע כל היום .יום לאחר מכן הלכנו ללוד ברגל כדי לפגוש את אחי ואשתו ואז אחי סיפר לנו שמישהו מוכר בית ב-שבע לירות. אבי רכש אותו, גרנו בו וזה היה ביתנו.

 

החיים מאז היו מאד קשים, מצוקה מתמדת וחוסר עבודה. אחיי הרווקים חזרו לביתם של ההורים, כל האוכל שהביאו ההורים בארגזים נגמר ולאף אחד מהמשפחה לא הייתה עבודה.

 

בארץ התחילה בדיוק תקופת הצנע לכל משפחה חילקו כרטיסים כדי שכל חודש נקבל תלושים למזון תמורתם נקבל בחנויות מזון בסיסי, קמח, סוכר, אורז וכ"ו. לילדים ניתנה תוספת ומכיוון שאני הייתי הקטנה במשפחה אז היה מגיע לי ענבים ושוקולד  וכל חודש היינו מקבלים 100 גרם בשר לכל נפש.

 

הכסף אז היה לירות, גרושים ומילים. רב המצרכים נקנו במילים ובחצי גרוש עם חור, אבל בקושי נשאר כסף. 

כדי לעזור לפרנסת המשפחה הלכנו אחרי הבית ספר וקטפנו תותים וסברסים כדי למכור לאנשים, מכיוון שלא היו אז  שקיות ניילון היינו עושים קונכיות מנייר ואורזים ומוכרים לאנשים ליד תחנת רכבת. בעל המזנון ברכבת לא אהב את מה שעשינו ויום אחד לקח לנו את הכל, את הסחורה ואת האריזות ונשארנו בלי המגשים ובלי הכסף.  לא יכולנו להמשיך יותר בעבודה זו.

 

למדתי בבית ספר ממלכתי א  בלוד ואז בבית ספר היה נהוג בכל בוקר לשיר את ההמנון, שיר "התקווה" ולהניף את דגל ישראל, לפני הכניסה לכיתות. בגלל המצב בבית יכולתי לסיים רק את לימודי בבית הספר התיכון ולא יותר כי היה צריך לעזור לפרנסת הבית. בשנים שגרנו בלוד היו היחסים עם הערבים תושבי לוד חמים וטובים. גרנו בשכונות ביחד, היינו כמו משפחה.

 

באחד הימים, זה קרה ביום ט"ו בשבט, נולד לי אחיין ובאותו יום הייתה לו ברית והבית היה מלא אורחים.  כולנו ישנו באותו חדר. קמנו והיה שלג בערך בגובה 40 ס"מ. השכנים הערבים נדהמו לראות שירד שלג,  מזה 50 שנה לא ראו שלג. אני ובני דודים שלי בנינו איש שלג גדול.

 

שלג 1950 בישראל: "בשנת 1950 אירע אירוע השלג הנרחב ביותר בארץ ישראל מאז החלו בה המדידות המטאורולוגיות ב-1870. אירוע שלג בסדר גודל כזה לא חזר מאז. במהלך האירוע ירד שלג ברוב חלקי הארץ, כולל מישור החוף והנגב. תנאי מזג האוויר הקשים ונזקיהם הכבידו במיוחד על רבבות עולים חדשים שהגיעו באותה עת במסגרת העלייה ההמונית ושוכנו במעברות ומחנות אוהלים".

 

תשע"ו