מאגר סיפורי מורשת

מספרים על וואסן פרדה ז"ל

זהו סיפורו של וואסן פרדה ז"ל. וואסן נולד באתיופיה בשנת 1939 ועלה לארץ ישראל במבצע שלמה, בשנת 1991. בשנת 2017, כשבוע לאחר תחילת פרויקט כנפי יונה, נפטר וואסן במפתיע מאירוע מוחי והוא בן 77. בראיונות אלה קרוביו של וואסן מתעדים את סיפור העלייה שלו.

אזלו פרדה, אשתו של ואסון, מספרת:

וואסן נולד בכפר בקווששיליט, בן הזקונים של קייס ברו פנחס ואימא טריק פלקה, בתקופה שהאיטלקים פלשו לאתיופיה. בעת לידתו חלתה אמו מאוד והיו מזינים אותה בקני סוכר ובניי (סוג של לחמנייה מקמח לבן שמיובא מחו"ל) כדי שתבריא. לוואסן יש שני אחים מהוריו ועד עשרה אחים מנשואיהם הקודמים של הורים, אבל הם מתו לפני שוואסן ואני הכרנו. לאחר שוואסן נולד הם עברו להתגורר בכפר דרגאג'י בגלל ריבוי גניבות ופריצות בכפר שלהם. בדרגאג'י התחיל וואסן את לימודי התורה בהכשרה להיות קייס (רב קהילתי). מבין כל אחיו וואסן היה היחידי שהצליח ללמוד ולקלוט את חומר הלימודים. לאביו, שהיה קייס בעצמו, היה חשוב שתהיה המשכיות לכהותנו כקייס ולכן לא וויתר לוואסן, אבל במהלך הלימודים נפטר אביו ולא הספיק להכתירו לקייס. כשסיים את לימודיו, בגיל צעיר יחסית, הסמיך אותו קייס כהנצות' שהיה קייס הקייסים, ורק הם יכולים להכתיר ולהסמיך. טקס ההכתרה שמנוהל על ידי הכהנא, התחיל בתפילות, אחר כך בירכו את וואסן ואחרי הברכה הקריבו קורבן: לוקחים באג (פרה) והקייס המיועד צריך לשחוט אותה על פי התורה שלמד וחייב לעשות את זה כמו שצריך. אחר כך יש סעודה גדולה.

מדרגאג'י הם עברו להתגורר בכפר ווסקביט שהיה שומם מאדם והיו הראשונים להקים את הכפר היהודי ווסקמביט שסביבו היו כפרים של גויים. כעשר שנים אחר כך הוא נישא לראשונה ולאחר כחצי שנה התגרש. אשתו השנייה הייתה צעירה ממנו וגם ממנה התגרש. וואסן המשיך להתגורר עם אחיו והתפרנס מעבודת חקלאות. אנשי הכפר חשדו שוואסן לא יכול להביא ילדים וכשאנחנו התחתנו, אני בפעם השנייה והוא בפעם השלישית, כולם התפלאו כשנולדו לנו ילדים. אחרי החתונה גרנו בבית שהיה מהודר יחסית לבתים האחרים: התקרה הייתה עשויה מאלומיניום ומוגנת מחדירת גשמי החורף, הדלת הייתה מהודרת בעלת מנעול והיה לנו ריהוט מהודר שוואסן בנה. אני דאגתי תמיד שהבית יהיה נקי ומסודר. וואסן היה יכול להתפרנס מכהונתו כקייס אך העדיף להתפרנס מחקלאות; הוא לא אהב לקבל תשלום עבור שירותו כקייס בקהילה. באירועים שמחים או עצובים נהוג לתת לקייסים כסף עבור תפילתם ולחלק אותו בין הקייסים, אבל וואסן היה מחזיר את חלקו למשפחת האבלים. הוא היה קייס נדיב וכולם אהבו אותו. גם כשעלינו לארץ נהג שלא לקחת כסף מאנשים שמבקשים את עצתו, אבל אנשים היו אומרים לו שהוא טיפש ופראייר כי אינו מעוניין בכסף ומחזיר אותו, לכן לפעמים היה לוקח, אבל לא בימי כיפור. כשלקח כסף העדיף לתרום אותו לבית הכנסת. הוא אהב לעזור וללכת בדרך ישרה.

כשהיינו בווסקביט התחילו לדבר על ארץ ישראל ולספר שהמון צעירים, שעשו את המסע בסודיות מוחלטת, כבר הגיעו לירושלים, ומידי שנה התחילו רישומים לעליה. היו שתי עליות לארץ ישראל אחת בשנת 1980 והשנייה בשנת 1982. ווסקביט היה קרוב לכפר אמבובר שאליו היו מגיעים כל מיני נציגים מישראל שהתעניינו בקהילה האתיופית. הביקורים שלהם חיזקו את הקשר שלנו עם ישראל. בשנת 75 לפי הלוח האתיופי (1982 בלוח השנה העולמי) כבר כולם דיברו על המסע לישראל דרך סודן, וכולם רצו לעלות לישראל, ובו בזמן כולם ידעו שחשוב לשמור על כך בסוד. זה היה מעט מבהיל כי אנשים עזבו את אתיופיה מבלי לחשוב, החליטו בין רגע לעזוב לישראל, לקחו כמה דברים, עזבו את הבתים שלהם ופשוט עלו ארצה. אחיו של וואסן, אלעזר פרדה, ומשפחתו עשו את המסע דרך סודן בשנת 1982, אבל אנחנו נשארנו בכפר כי הדרך הייתה מסוכנת, ארוכה ומייגעת ותנאי הדרך קשיים מאוד, וואסן לא היה בטוח שנגיע. הוא פחד מאוד שיקרה משהו למשפחתו, שאחד הילדים לא ישרוד וימות. כמה שוואסן אהב את הילדים שלנו. כל הזמן רק דאג להם. הוא מעולם לא קילל אותם או צבט או הרים ידיים, הוא האמין בלשוחח ולהסביר במילים עדינות. הוא היה תמים וטוב לב. הוא האמין שבאחד הימים נגיע לארץ ישראל בדרך יותר בטוחה.

בינתיים הכפר היה כמעט נטוש כי מרבית התושבים החלו את המסע דרך סודן לארץ ישראל, אבל לאחר זמן מה באו יהודים מאזור לסטה והתמקמו בבתים הנטושים. ואז בחודש מאי הגיע תורנו לעזוב. עברנו מהכפר ווסקמביט לעיר טדה שליד גונדר, במעט הכסף שחסכנו ממכירת שהליי (כלי מחמר) שהייתי מכינה ומוכרת, שכרנו דירה. דוד של וואסן, אבא אניו, שיבורך, הביא לנו שק של גבסו (סוג של דגן), היינו מכינים מדורה וקולים קולו (שעורה). תמיד מצאתי מה להכין לאכול ממה שהיה לנו. וואסן לא עבד בעבודת חקלאות כמו בכפרים האחרים אלא העביר שיעורי תורה, חיתן זוגות ובעיקר התפלל. אפשר להגיד שאת רוב זמנו הקדיש לתפילות לאלוהים. בטדה היינו כשלושה שבועות ומשם עברנו לבהר דר לחודש נוסף, ומשם עברנו לאדיס אבבה. באדיס אבבה גרנו כשנה עד שברוך ה' החליט שהגיע זמננו לעלות לארץ ישראל. חיכינו כל כך הרבה זמן ופתאום ביום בהיר אמרו לנו שאנחנו עולים לירושלים. וואסן היה מופתע! הוא היה מאושר ושמח אבל גם טיפה חשש הוא פחד מהטיסה כי זו הפעם הראשונה שלו על מטוס. הוא כל הזמן נדנד לי איך הילדים יטוסו, הוא היה בטוח שכמוהו גם הילדים מפחדים וכל הזמן חשב איך להרגיע אותם, עוד לפני שעלינו למטוס. ובאמת הטיסה לא הייתה פשוטה. אני זוכרת את ריח השתן, אני זוכרת ששמענו את הקשר של הטיס והיינו בטוחים שהמטוס עומד ליפול. אבל הגענו בשלום.

כשנחתנו בארץ העבירו אותנו למושב מבועים. גרנו בקרוואן ובהתחלה היינו בטוחים שעוד משפחה תצטרף אלינו לבית החדש כי הקרוואן היה גדול מאוד. עבדנו קצת בחקלאות ולמדנו באולפן. לאחר חצי שנה עברנו להתגורר בעיר אופקים, וואסן עבד ברבנות העירייה כקייס הקהילה במשך שש שנים. הוא הפסיק לעבוד כשלקה בעיוורון מוחלט, אך המשיך לתת את תרומתו כקייס בלי משכורת מהמדינה. הוא לא ניסה לעשות ניתוח בעיניים מתוך אמונה ואהבה חזקה לבורא עולם. הוא וויתר על ניתוח או כל דבר שיכול להחזיר לו את ראייתו כי האמין שאם בורא עולם לקח את הראיה שלו כנראה שיש דברים שהוא לא צריך לראות בארץ.

אני יודעת שאם וואסן היה בחיים הוא היה אומר שהוא שמח שהגיע לארץ ישראל. הוא תמיד האמין שהוא יגיע לישראל ובדרך בטוחה. אומנם הוא לא ראה את ארץ ישראל ולא טייל בה אבל לבו ונשמתו טיילו בארץ.

מנטואב – יהודית, בתו השלישית של וואסן, מספרת:

אבא שלי היה איש טוב, אדם צנוע, קייס גדול שאהב את התורה, דור שביעי במשפחתו שהוכתר לקייס, ותמיד הקפיד לשמור על המצוות ועל התורה שלמד מאביו ואהב. אבא שלו היה אדם צדיק; כשהיה חוזר מהשוק היה קודם טובל במקווה ורק אחר כך נכנס לבית, גם הכסף לא היה נוגע בידיים והיה לו כלי שהיו מניחים לו את הכסף בתוכו, אבל הוא תמיד היה מחזיר את הכסף ששילמו לו מבלי שאף אחד יראה. גם אבא היה כזה – מקבל כסף ומחזיר בחזרה. בתפקידו כקייס הוא היה מחתן זוגות, מלמד שיעורי תורה במקדס (בית הכנסת), עורך לוויות, מגשר בין זוגות או בסכסוכים בין שכנים.

אבא תמיד חלם להגיע לישראל. לאחר שלאביו הייתה נבואה שהעם היהודי האתיופי יגיע לארץ ישראל, התפלל וואסן כל יום כדי להגשים את נבואת אביו להגיע לישראל בדרך בטוחה. באותה תקופה עלו לארץ דרך סודן אבל אבא פחד מאוד לאבד אותנו בדרך כי היא מסוכנת מאוד ויש בה הרבה שודדים, גנבים ואנסים. שמענו שהרבה ילדים מתו בדרך מרעב, מעייפות וממפגשים עם רוצחים ושודדים ולכן הוא פחד. הוא האמין וקיווה שיום אחד נעלה לירושלים בדרך בטוחה. כשזה קרה הוא היה מאושר ושמח שתפילותיו התקבלו ושהגיע אתנו לארץ ישראל מבלי לאבד אותנו.

טקלה – טלי, בתו הרביעית של וואסו, מספרת:

קייס וואסן היה יפה תואר, אבא שאהב מאוד את הילדים שלו דאג לנו מאוד. אני זוכרת שבאתיופיה שכשהיינו יוצאים לטיול או למקום כלשהו הוא היה הולך ואני אחריו הייתי רצה מהר-מהר, אבא היה גדול מאוד וחזק והייתי מרגישה שהאדמה רועדת בכל צעד שעשה. אבא היה קייס, היה לו קול מדהים שנעים לשמוע. התפילות שלו היו מדהימות את כולם וגם אני אהבתי לשמוע אותו מתפלל, כל מי שהיה שומע אותו היה מוקסם מהקול המדהים שלו. גם פה בישראל אנשים שהכירו אותו מאתיופיה היו מספרים עליו ועל הקול הנדיר שלו. כל מי שהיה בסביבתו היה מבקש ממנו לשיר מזמורי תפילה.

אני זוכרת את היום שעלינו לארץ. זה היה יום שישי כשהיינו בהכנות לקראת השבת ואימא הלכה לקנות קמח. שמענו שהיום נוסעים לירושלים, לישראל. אמרו לנו למהר ואני הלכתי להגיד לאימא שאנחנו עולים לארץ ירושלים. אימא עזבה את הקמח, אבא דאג לאסוף אותנו ולהלביש אותנו, ואת כל שאר הדברים פשוט השארנו לאנשים שהכירו לנו את הדירה.

אחיינו של וואסן, בנו של אחיו אלעזר פרדה, מספר:

וואסן היה אדם מיוחד, איש שאפשר ללמוד ממנו הרבה. הוא אהב מאוד אנשים והיה מתייחס לסביבה שלו ברגישות רבה כל כך שהייתה מדהימה אותי. מכל האחים שלו דווקא הוא, בן הזקונים, היה היורש לתואר הקייס של אבא שלו, סבא שלנו. אני זוכר שבאתיופיה הייתי נהנה לשמוע את הזמירות שלו בבית הכנסת, הייתי קטן ובכל זאת אני זוכר שהיה לו קול מיוחד שיש למעט מאוד אנשים. סבא לימד אותו את כל התורה, ולוואסן הייתה קליטה מהירה מאוד ובגיל צעיר כבר ידע את כל התורה בעל פה. חברים שלו היו יושבים סביבו ומתפלאים, פותחים את ספר התורה ומבקשים ממנו להגיד את מה שכתוב בספר מבלי לקרוא והוא היה עונה להם מבלי להציץ בספר התורה. אבא שלו לא זכה לראות אותו מוכתר לקייס וגם לא זכה לחתן אותו; אחיו אלעזר, שגידל אותו מאז שהיה צעיר, חיתן אותו ושחט בעבור החתונה שתי פרות. אבא שלי, אלעזר, וואסן לא עלו יחד לישראל כי אלעזר עזב עם משפחתו דרך סודן וואסן העדיף להמתין ולהגיע לישראל בדרך בטוחה יותר כי פחד שיקרה משהו לילדים. אבל אנחנו לא הצלחנו לעשות את המסע ולאחר כשנה נפגשנו כולנו באדיס אבבה. וואסן שמח מאוד והתרגש כשראה את אלעזר, והתפלל לבורא עולם כתודה שלא קרה כלום לאחיו ולנו.

הזוית האישית

בתאריך 28 בנובמבר 2016 כשבוע לאחר תחילת הפרויקט 'כנפי יונה', נפטר אבי קייס וואסן פרדה ז"ל ואת סיפור עלייתו לא אצליח לשמוע מפיו לעולם. האירוע הטרגי גרם לי לרצות לשמוע את סיפורו, דרך מקומות ואנשים שאהבו, העריכו והכירו אותו. בחיפוש אחר אודותיו גיליתי כשישים מבני ובנות משפחתו של אבי, אותם לא הכרתי בחייו אבל זכיתי לפגוש בהם לאחר מותו. הרגשתי שזוהי מתנה גדולה שמתקבלת באושר, להכיר עוד מדמו של אבי שלא הכרתי מעולם.

כששאלתי על עלייתו של אבי, כולם השיבו לי כמעט את אותה תשובה: "וואסן היה איש שראה את עתידנו, הייתה לו אמונה חזקה שכולנו נגיע לארץ ישראל. הוא אמר תמיד שאין לנו מה לחשוש אלא רק לסמוך על יוצר הבריאה, כי יבוא יום ונתפלל ממקומנו האמתי ירוסלם. אמונתו הדביקה אותנו ובחרנו לאמץ אותה". האמונה שהוא החדיר, במאות אנשים באתיופיה ובישראל, לימדה אותי מהי אמונה אמתית.

הסיפור תועד במסגרת מיזם כנפי יונה

כנפי יונה – מיזם לשימור, תיעוד והפצת מורשת יהדות אתיופיה שכן סיפורי העלייה המרתקים אותם חוו רבבות מבני הקהילה האתיופית אינם מוכרים לציבור הרחב בישראל בישראל, שלרוב לא מודע ואיננו מכיר בקשיים והאתגרים שניצבו בדרכם של ביתא-ישראל (יהודי אתיופיה) לא"י.

הסיפורים תועדו ע"י סטודנטים יוצאי אתיופיה שלומדים במכללה האקדמית ספיר, בשיתוף היחידה למעורבות חברתית במשרד הדיקן.  הסטודנטים היוו גשר בין דורי וקיימו שיח זהותי עם הדור הוותיק, מפגש זה מרגש כפליים מפני שהתיעודים נעשו מפי ההורים, הסבים וקרובי המשפחה של הסטודנטים. מתוך המפגשים הללו נרקמו יחסים מיוחדים וחמים וסיפוריהם של המבוגרים תועדו ומוצגים לפניכם.