מאגר סיפורי מורשת

רגליים…רגליים…ים של רגליים.

אני ילדה קטנה בת 5, אוחזת חזק בידו של אבי. מה קורה פה?

תחושה של התרגשות גדולה מסביב אבל אני רואה מסביב רק רגליים. אבא מרים אותי ופתאום אני רואה שאנחנו נמצאים על מזח ארוך ומולנו אנייה גדולה מאד עוגנת. אנייה בעלת  קומות של סיפונים ועל הסיפונים שורות של אנשים מנפנפים, צועקים, מתרוצצים. האנשים על המזח דוחפים אותנו לכוון האנייה.

 

האנשים על האנייה מתחילים לרדת למזח ואחרי זמן מה ניצבים לפנינו שלושה דמויות לא מוכרים לי ולאחותי- שארית הפליטה הפרטית של אמי.

 

"זאת דודה שלכן, דודה חומה (נחמה), וזאת דודה ברוניה שלכן, וזה דוד פישל" בבת אחת המשפחה שלנו התרחבה. כיף!

לא שאלנו שאלות. לא הבנו שדודה חומה איבדה בעל וילדה בגילי במחנה ההשמדה 'חמנו' שבפולין. לא ידענו שהיא בעצמה שרדה את גטו לודש' ומחנה ברגן-בלזן. לא ידענו שדודה ברוניה. בת דודתה של אמי, איבדה את הוריה וכל 3 אחיה אי שם בשואה בפולין והייתה היחידה ממשפחתה ששרדה. לא ידענו שדוד פישל איבד את הנעורים שלו ביערות סיביר ובאוזבקיסטאן.

 

ידענו רק שבאו משם – ממקום שבו כנראה מדברים רק יידיש. לא עשינו את הקשר בינם ובין סרטי הזוועה שראינו כאשר הורינו לקחו אותנו איתם לערבי זיכרון לשואה  שנערכו אז בקהילה היהודית בסידני. בדירתנו הפצפונת שמחה והתרגשות.

 

המשפחה גדלה ואימא שמחה. כמה חודשים מאוחר יותר:הדודים החדשים גרים בדירה קטנה בקרבתנו, מחפשים עבודה, מתחילים ללמוד קצת אנגלית. אני חולה באבעבועות רוח, שוכבת בבית. אחותי בת ה-9 נמצאת גם היא בבית. ההורים חייבים לצאת לעבודה. מזעיקים את דודה חומה לשמור עלינו.

 

לפני צאתה מהבית אימה אומרת: "אם הילדה מגרדת אחד הפצעים, הנה התרופה" ומצביעה על בקבוק תמיסת הקלומין הוורד, שעמד על המדף ושמיועד  למרוח על האבעבועות על מנת להרגיע את הגירוד. "לא לדאוג. אני אסתדר" אומרת הדודה. נו, אני ילדה קטנה, אז בוודאי שגירדתי את הגלדים ובוודאי שאחד מהם נתלש. דודתי נכנסה ללחץ נוראי, לקחה את תמיסת הקלומון, מזגה לי כפית ונתנה לי לשתות אותה.

 

פוי!!! אני יורקת ובוכה. אחותי נכנסת לחדר. "מה את עושה? את מנסה להרעיל את אחותי!!! " היא צועקת. ואני, הקטנה, לא נשארת חייבת. "תחזרי למקום שממנו באת!!!" הדודה פורצת בבכי, אנחנו מיללות. שנים אחר כך, עם תבונה של מבוגר, אינני יכולה לשכוח את מילותיי ואת משמעותן עבור דודתי האהובה.

 

שנה, שנתיים אחר מכן:אנחנו כבר עברנו לגור בבית יותר מרווח, אבל בית ישן מאד עם נקודות תאורה מגז בקירות של כל החדרים למרות שמזמן כל התאורה הייתה על ידי חשמל. סוף סוף היה לי ולאחותי חדר שינה משלנו ( קודם ישני בחדר יחד עם ההורים!) החדר שלנו היה קטן אבל בשבילנו זה היה עולם ומלואו. ברוחב היה בדיוק מספוק מקום לשתי המיטות שלנו ובאמצע היה אח אמיתי ומעליו מדף מעוצב, שם הנחנו את הצעצועים שלנו.

 

מדובר על מעט שנים אחרי סיום מלחמת העולם השנייה. לא היו הרבה מותרות בחנויות ,אפילו באוסטרליה המבורכת בכל טוב. בוודאי לא היה כסף למותרות במשפחתנו. זכור לי שהיו לי שתי בובות: אחת די גדולה בשם שירלי (אולי בהשראה  של שירלי טמפל שהייתה מאד פופולרית אז) והשנייה, ששכנה תפרה במיוחד בשבילי מבד לבד. לא גמישה ועם 3 קבוצות של שיער אמיתי (שלי) תפורות מסביב לפנים. הייתה לבובה הזאת אות r גדול רקום על החזה ולכן שמה היה כשמי- רוזלי. לאחותי הייתה  עוד בובה  קטנה בשם אן, ודובי עם פרווה לבנה ועוד דב קואלה די גדולה ,וזהו.

 

יום הולדתי ה-7 התקרב. היה נהוג אצלנו בבית שבמשך הלילה שלפני יום ההולדת ההורים היו מניחים את המתנות בקצה המיטה באזור הרגליים ורק בבוקר היינו פותחים אותם. השנה ההיא מאד התרגשתי ומרוב התרגשות התעוררתי כאשר עדיין היה חושך בחדר. מששתי מתנות באזור הרגליים אך ידעתי שאסור לפתוח אותם לפני שיתר המשפחה תבואו לברך אותי ולשיר לי ליום הולדתי. בחדר חשוך אך לאט החושך התחיל להתבהר קצת. פתאום החדר התמלא בצורות מוזרות. צללים רקדו והרהיטים נראו לי גדולים יותר ומאיימים. על המדף שמעל האח היו צורות לא מוכרות. איפה שירלי? איפה הדובי הלבן? לאט. לאט החושך נמוג וראיתי שכל הבובות והדובים כן היו במקומם אך, מגדול ועד קטן, כולם היו לבושים בבגדים וכובעים חדשים וססגוניים, מתנה פרי דמיונה והשקעה של דודה חומה!

 

כעבור שנה דודה חומה התחתנה עם ניצול שואה שגם הוא איבד את אשתו ובתו בשואה. הם הקימו משפחה חדשה באוסטרליה וחגגו חגים, ארוחות שבת, שמחות ורגעים פחות שמחים יחד עם משפחתנו. דודה חומה הייתה אישה נמרצת, חכמה, חמה, בעלת כישרון מיוחד לעיצוב ולקישוט בגדים. לא שמעתי אף פעם מפיה משהו שהזכיר את מה שעבר עליה במשך המלחמה. רק ידענו שבלילות היא לא הצליחה לישון לו אפילו לילה אחד ללא סיוטים.