מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

קיבוץ שריד

קיבוץ שריד היום
הפקולטה לחקלאות
סיפור חייו של סבא שלי

שמי גדעון, על שם גדעון מהתנ"ך שפעל בעמק יזרעאל. שם משפחתי המקורי הוא ברומל, ראשיתו בהולנד. שם המשפחה שונה לברטל בשנת 1971. אין משמעות לשם משפחתי הקודם (ברומל- Bruml). כיום חיות בעולם כ- 800 משפחות שנושאות את שם המשפחה ברומל.

נולדתי בארץ, בקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל, בתאריך 8/10/1936 , כ"ד בתשרי תרצ"ו. גדלתי בקיבוץ שריד.

אירוע מיוחד מילדותי

כשהייתי בן 11 הייתה השבת השחורה, שמרו עלינו חיילים צנחנים בריטיים (כלניות- מאחר שלבשו כובע בארט אדום).. הלכנו לחלק מזון לחיות במשק, 3 ילדים עם 2 חיילים כליווי, שהחזיקו נשק דרוך כל הזמן. לבסוף עזרו לנו לחלק את המזון.

גדלתי בקיבוץ, אנחנו הילדים חיינו בלינה משותפת בבתי הילדים. החל מינקות ועד לבגרות. גרנו ארבעה ילדים בחדר, בנים ובנות יחד, מקלחת משותפת. להוריי הייתה דירת חדר אחד, בלי מטבח, בלי מים, שירותים ומקלחת. תנאי צנע של קיבוץ.

המרחב הציבורי היה מורכב מחדר אוכל בו היינו אוכלים ארבע ארוחות ביום, מקלחת משותפת לילדים, מקלחת נפרדת למבוגרים, חדר קריאה בו קראו עיתונים בעיקר, שיחקו שחמט ושוחחו. ליום הולדת 13 קיבלתי אלבום בולים מיוחד אותו קיבלתי מהוריי, האלבום קיים גם כיום והוא נמצא בביתי.

בילדותי אהבתי מאוד לרכוב על אופניים, לשחק שחמט ולפתור תרגילים בחשבון.

אירוע נוסף מילדותי, הוא כשהייתי בן 4-5 אמי הייתה חולה ושכבה כמה חודשים בבית החולים. בכל יום שבת אבי היה רותם זוג פרדות לעגלה והיינו נוסעים לעפולה, לבקר את אמי. כל השבוע חיכיתי לאותו יום שבת.

מקום עבודתי הראשון היה בפלחה בשדות הקיבוץ. התחלתי לעבוד שם כשהייתי בן 14, כל יום לאחר הלימודים היינו הולכים לעבוד בין שעתיים לשלוש שעות. בחופשים היינו עובדים הרבה יותר. לאחר הצבא, יצאתי ללמוד בפקולטה לחקלאות על מנת להעמיק בידע בענף. בחרתי במקצוע זה כיוון שמאוד אהבתי את השדות והמרחבים, למרות שלא עבדתי בשדה יותר ממספר שנים. רוב שנותיי עסקתי בניהול. אני עדיין מתגעגע לעבודה בשדה, להרגיש את ריח האדמה הנחרשת, את ריח השחת הנקצר. נהניתי מאוד מהעבודה בשדה. הייתי פלאח פחות מעשר שנים, יתר השנים עסקתי בניהול, ריכוז המשק, ניהול המפעל, הדרכה חקלאים בחו"ל ופעילות בתנועה.

הוריי

אבי הגיע מצ'כיה והיה ממייסדי הקיבוץ בשנות ה-20. אמי הגיעה לארץ מאוחר יותר, לקיבוץ עין שמר ומשם שלחו אותה להשתלמות אצל אבי בנושא המטע. כך הם הכירו. הייתי ילד יחיד במשפחה. עם בוא העלייה לאחר מלחמת העולם השנייה, אימצו הוריי את וירה שהתייתמה בשריד בגיל צעיר מאוד. עד היום ולאחר מכן נמשך הקשר בינינו כשני אחים. וירה אחותי חיה רוב שנותיה בבוסטון שבארצות הברית. התחתנתי בשנת 1963. הכרתי את אשתי (נעמי) בקיבוץ שריד. חיינו ביחד מספר שנים עד שאמי רצתה שנתחתן, והתחתנו. החתונה הייתה אצל הרב ביפעת. יש לנו שני ילדים, הבת הגדולה עינת שנולדה בשנת 1970 וירדן אחיה שנולד בשנת 1974.

מנהגים מיוחדים במשפחתי

מדי יום שישי, ארוחת ערב משפחתית של כל ילדיי ונכדיי, לרוב אצלי בבית. סה"כ 14 סועדים, פותחים שולחן ומגישים מכל טוב. בכל חג נותנים מתנות לילדים ולנכדים, כמובן שגם בימי ההולדת שאותם חוגגים (גם אם באיחור) בפורום משפחתי מלא.

הזוית האישית

הסיפור תועד על ידי מאיה בהט במסגרת הקשר הרב דורי שנערכה בבית הספר המקיף העמק המערבי בקיבוץ יפעת, 2017, בהנחיית המורה מיכל אלרון.

גדעון ברטל תרם סיפור נוסף לתכנית הקשר הרב דורי: השבת השחורה

מילון

לינה משותפת
לינה משותפת הייתה שיטת חינוך וגידול ילדים, שהייתה נהוגה ברוב הקיבוצים עד שנות ה-80. בלינה המשותפת, ילדי הקיבוץ היו לנים בלילות יחדיו במבנים ייעודיים, שנקראו בתי ילדים, במנותק מהוריהם. בתי הילדים היוו מעון קבע לילדים, בו גם אכלו, התרחצו ולמדו בשנות בית הספר היסודי. ברוב הקיבוצים המשיכו ללון במשותף עד ההתגייסות לצבא.

ציטוטים

”אני עדיין מתגעגע לעבודה בשדה, לריח השחת“

הקשר הרב דורי