מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1944 בעפולה שנקראה "בירת העמק". הורי היו חברי קיבוץ מסילות שבעמק בית שאן. את שמי קיבלתי בהמלצת  חברה של הורי שהייתה ילידת הארץ ודעתה מאד נחשבה בעיניהם שהיו  "עולים" מאירופה.

הורי עלו ארצה כחלוצים בשנות ה- 30 של המאה הקודמת. אמא יהודית לבית שטפלר, נולדה בצכוסלובקיה. אביה חיים היה מהנדס בהכשרתו וציוני נלהב ופעיל מאד. אמא עלתה ארצה עם קבוצת חבריה מתנועת "מכבי הצעיר" שהקימו את קיבוץ כפר רופין בעמק בית שאן. אבא שלי, ניסים בנייש נולד בבולגריה למשפחת סוחרים אמידה והצטרף כנער לתנועת השומר הצעיר ועלה ארצה עם חבריו לגרעין שהקים את קיבוץ מסילות, גם הוא בעמק בית שאן. הם נפגשו באוטובוס שעבר בין כל קיבוצי העמק, נישאו וחיו במסילות עד 1946.

כשעזבו הורי את הקיבוץ גרנו בחיפה אצל הוריה של אמי עד שנת 1951, השנה בה עברה משפחתנו לבית החדש בקרית חיים. זה היה בית קרקע קטן עם חצר די גדולה בה גידלנו בשנים הראשונות ירקות, תרנגולות וברווזים. בהמשך הפכה החצר לגינה יפיפייה שהורי טיפחו באהבה והנאה עד יומם האחרון.

את בית הספר היסודי כתה א'-ח' למדתי בביה"ס גורדון שהיה סמוך לביתי. בהמשך למדתי בתיכון  קריית חיים  כתות ט'-י"ב, מרחק 20 דקות ברכיבת אופניים מביתי וסיימתי בשנת 1962. כל שנות ילדותי ונעורי הייתי פעילה מאד בתנועת השומר הצעיר בקן קריית חיים, ויצאתי עם גרעין נח"ל לשירות הצבאי. גרעין "עינת" אליו אני משתייכת נשלח להשלים את קיבוץ זיקים בו אני חברה עד היום.

את בעלי אלישע, יליד קיבוץ הזורע הכרתי בזיקים ונישאנו בשנת 1967. בזיקים נולדו וגדלו ארבעת ילדינו: עידית, שאול, דורון ואורית. במשך השנים עבדתי בכל מקומות העבודה האפשריים בקיבוץ, מלאתי תפקידים רבים. את לימודי התואר הראשון והשני סיימתי באוניברסיטת הנגב, בבאר שבע, במקביל לעבודה ולגידול הילדים.

כיום אני פנסיונרית עסוקה וסבתא ל 12 נכדים אשר 9 מהם חיים כאן בזיקים.

במפגש עם תמר בחרתי להתמקד בתקופת הילדות שלי ועד סיום בית הספר היסודי. זה היה העשור הראשון למדינה שלנו, העלייה ההמונית, תקופת הצנע, התרוממות רוח והתגייסות התושבים "הותיקים" בארץ. זו התקופה בחיי בה הייתי מוקפת בסבים שלי בקרבה מיידית ויומיומית, בתחילה בביתם בחיפה, ובהמשך בבית המשפחה שלנו.

תמר בת 11 כיום, היא בתם של שאול בני וטלי וגדלה בזיקים מינקותה. אני מלווה מקרוב את גידולה. מקרוב, אבל בדרך שונה ובמציאות שונה כל כך מזו שאני חוויתי. חשבתי שתיאור החיים שלי כילדה בת גילה, יגע בה יותר מסיפורי מורשת מפוארים של חלק מבני משפחתי שלא זכתה להכיר.

הסיפור שלי

כל זכרונות הילדות המוקדמת שלי נטועים בביתם של סבא חיים וסבתא מלני שטפלר, אליו עברו הורי כשהייתי בת שנתיים. הם גרו ברחוב תל חי בהדר הכרמל שבחיפה בקומה שלישית. מהמרפסת נשקף נוף מפרץ חיפה והיה בה מטפס עטור פרחי בת-שבע. הדירה היתה קטנה ואני ישנתי בסלון במיטה שקופלה אל הקיר, הוסתרה בוילון במשך היום ונשלפה בלילה. הורי ישנו על גג הבית בחדרון קטן ורק בשבת בבוקר זכיתי לעלות ולהתכרבל במיטתם.

זה היה בית ייקי דובר גרמנית עם כל גינוני הנימוס המתבקשים. סבתא הייתה "פראו אינג'ינר" בפי השכנות, עקרת בית וסבתא במשרה מלאה. טיילתי עם סבא ברחובות הדר הכרמל והוא נהג להסיר את מגבעתו וקד בנימוס, בכל מפגש עם חבר שנקרה בדרכנו. עם הסבים דברתי גרמנית, עם ההורים עברית.

בשנת 1947 לפני קום המדינה הבריטים עדיין היו בארץ. מהמרפסת בקומה שלישית ראיתי את הרכב הצבאי ובו חיילים חמושים עובר ברחובות ומכריז על עוצר לילה. זוכרת את תחושת הפחד.

הלכתי לגן יהודית בפינת רחוב יוסף וזכרונותי משם עמומים אבל מעלים תמיד תחושת חום ובטחון. למדנו המון "שירי מולדת" של אותם ימים ובכל יום הולדת תרמו הורי כסף לנטיעת עץ נוסף בארץ ישראל.

כשהייתי בת 4 פרצה מלחמת השחרור- המלחמה הראשונה שחוויתי. חיפה הופצצה מהאוויר. באזעקות רצנו במורד המדרגות מהקומה השלישית למתחם מוגן בקומת הקרקע. שמענו את נפילת הפצצות וחיכינו לצפירת ההרגעה. אבא היה מגויס והייתי מודעת היטב למשמעות השתתפותו בלחימה. בתום אחת מחופשותיו עקבתי אחרי גבו המתרחק עד קצה הרחוב ואת המחשבה שיתכן ולא אראהו יותר לא העזתי לבטא ושמרתי רק לעצמי. לא יכולתי לדעת אז כמה פעמים במהלך חיי אחווה שוב מחשבה מטלטלת זו כאשר חבריי גויסו למלחמות ובהמשך גם בניי.

בשנת 1949 אחרי קום המדינה, כשהייתי בת 5,  עלו לישראל רוב יהודי בולגריה ובהם דודי ומשפחתו ואז זכיתי להכיר את סבתא פאני, אמו של אבא. הם שוכנו בפאתי חיפה במחנה עולים  ששמו היה "שער עליה". תחילה גרו באהלים אחר כך בפחונים ואז בצריפים. ללא ריהוט בסיסי ועל מיטות סוכנות צרות בגשם ובקור בחורף, בשמש הקופחת בקיץ. במחנה היו עולים ממדינות שונות וכל ההודעות שודרו בכריזה בכמה שפות. לא הייתה עבודה לכולם. אבא לימד את אחיו, שניהל בבולגריה חנות גדולה, לעבוד בריצוף. דודי ליאון ודודתי אני, אנשים אצילים שמעולם לא התאוננו. כך גם סבתא פאני שגרה איתם במחנה. כל שבת באנו לבקרם במחנה העולים, זה המעט שיכולנו לעשות.

בשנת 1950 ירד שלג בישראל. סבא העיר אותי בבוקר נרגש כולו להראות לי את הפלא: כל העצים הרחובות והגגות כוסו בלבן, אבל הזיכרון החזק מכל היה שמחת המבוגרים שזרקו כדורי שלג בין הגגות והשתוללו כילדים.

בשנת 1951 כשהייתי באמצע כיתה א', עברנו לביתנו החדש בקרית חיים. על החולות במפרץ חיפה לא רחוק מהים נבנו שורות שורות של שיכונים צנועים. עכשיו היה לנו בית קטן משלנו עם חצר גדולה. בחודשים הראשונים לא היה חשמל ובלילה הארנו עם מנורות נפט. המקרר שמר על מצרכי המזון על ידי בלוקים של קרח שנקנו מדי יום  מעגלת הקרח שעברה ברחוב. בארץ היה מחסור במצרכי מזון. זו הייתה תקופת הצנע. כדי שמצרכי המזון יספיקו לכולם קבלה כל משפחה "תלושי מזון" שאפשרו קניה מצומצמת. לכן גידלנו בחצר תרנגולות, ברווזים וארנבים.

סבתא פאני באה לגור איתנו וזה הפך להיות  ביתה. במשך 4 שנים גרנו אחותי מיכל אני וסבתא בחדר קטן. למדנו לדבר בולגרית. ההורים עבדו וסבתא שלחה אותנו לבית הספר וקיבלה אותנו כשחזרנו הביתה, עם ארוחת צהרים שבושלה על פתיליה קטנה. היא בשלה אוכל נפלא, שונה בתכלית מזה שהכרתי בבית הסבים היקים. סבתא פאני  נולדה באיסטנבול ונישאה בגיל צעיר לסבא דויד בבולגריה. ידעה קרוא וכתוב ברמה בסיסית וכמובן לא דיברה ולא כתבה בעברית. למרות המעבר מחיים נוחים ומפנקים בבולגריה למציאות הקשה והזרה בישראל היא נשארה אופטימית, טובת לב ומאירת פנים לכל אדם. הייתה שקטה ומעשית, מפנקת ואוהבת. עם אבא שלי, בנה, היא דברה בלאדינו, שהיא הספרדית העתיקה בה דברו כל היהודים שהם צאצאי מגורשי ספרד.

כשהגעתי לכיתה א' לא היו מספיק כיתות בבית הספר ולכן למדנו בשתי משמרות, שבוע אחד בבוקר ושבוע לאחריו אחרי הצהריים. כשהייתי בכיתה ב' מצאתי בעיתון הילדים מדור בשם  "אני רוצה להתכתב עם בני גילי" בו נכתב: 'חנה וילנר בת 7 מקיבוץ בית זרע'. התחלנו להתכתב, החלפנו תמונות ובהמשך הכרנו ואף התארחנו זו אצל זו. החברות שלי ושל חנה  נמשכת כל השנים מאז ועד עצם היום הזה.  באותן שנים לא היו טלפונים בבתים וזו היתה הדרך היחידה להכיר מישהו שגר במקום אחר.

בית הספר היסודי שלי היה ממש קרוב לבית ולמדנו בו מכיתה א' עד כיתה ח'. בכיתתי היו ילדים של שהוריהם היו "ותיקים" בארץ כמו הוריי. היו גם ילדים רבים שעלו לישראל עם הוריהם ממדינות שונות אחרי קום המדינה. רובם לא נולדו בארץ. היו לא מעט הורים ניצולי שואה, פרטיזנים לשעבר, יוצאי מחנות המגורשים בקפריסין ומאוריציוס, מפוני המעברות.  אנחנו כילדים, יצרנו חברויות וקשרים שלא הושפעו מהבדלי המוצא וההיסטוריה המשפחתית, ולא פגעו בפעילות הכיתתית בבית הספר ובשעות הפנאי.  למדנו  מקצועות רבים. היה דגש חזק על לימוד העברית: ידיעת הלשון, דקדוק, קריאה, הבעה, חיבור. ידיעת הארץ-מולדת, טבע, מלאכה (רקמה ותפירה לבנות), ציור, זמרה, חקלאות (הייתה גינה בה עבדנו), תזונה-כלכלת בית, התעמלות, וכמובן תנ"ך אנגלית וחשבון, הסטוריה וגיאוגרפיה. יצאנו לטיולים רגליים של 4 ימים ובכיתה ח' גם למחנה עבודה בקיבוץ חולתא, שם זכינו להשתכשך באגם החולה לפני שיובש.

אהבתי  את בית הספר את בני כיתתי ואת הלימודים. לא היה רגע משעמם. החוויה הבית ספרית הייתה רבת משמעות גם בזכות המורים המצוינים שהיו לנו ועד היום אנחנו, ילדי מחזור ח' ב"גורדון", שומרים על קשר ומקיימים מפגש אחת לשנה.

כשהייתי בכיתה ו' נפטר סבא חיים וסבתא מלני באה לגור איתנו. סבתא נולדה וגדלה בעיר אולומוץ בצ'כוסלובקיה שהייתה בעבר חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. הייתה אשה משכילה, אהבה מוזיקה, קראה ספרות טובה, קראה עיתון יומי – הכל כמובן בגרמנית. אהבה לפתור תשבצים, להיפגש עם חברות בבית קפה, לגדל עציצים במרפסת ביתה ולטפח את הגינה המפוארת בביתנו. בשלנית ואופה מעולה, אשפית עבודות היד: רקמה, סריגה ותיקונים. ממנה למדתי שאין דבר שלא ניתן לתקנו, ואין דבר שאי אפשר לבצעו או להשיגו  אם ממש רוצים.  סבתא מלני הקפידה על לבושה בבית ומחוצה לו. צפורניה מטופחות, שערה הלבן עשוי היטב במספרה. מלאת מרץ ועסוקה תמיד.  הבישול המשפחתי התחלק בין שתי הסבתות והתפריט היה מגוון.

מעכשיו, התנהלה התקשורת המשפחתית בביתנו בארבע שפות: עברית גרמנית בולגרית ולאדינו.

בכיתה ז'-ח' קבלנו מחנך צעיר, יליד הארץ בשנות ה 20 לחייו, כל כך שונה מההורים שלנו ומשאר המורים. צבי בר-אולפן ז"ל, כבש אותנו באישיותו ובמשימות המקוריות שהציע. הוא רשם את הכיתה לתחרות יצירת סרט שהכריזה קרן ואן ליר. כתבנו תסריט, חילקנו תפקידים התחלנו בחזרות. הייתה התרגשות עצומה. אך בשל אבל במשפחת  ואן ליר בוטל הפרויקט. צבי דרש פיצוי על האכזבה ומומן לנו טיול בן 3 ימים לאילת. השנה 1958, מי נסע אז לאילת???  ובדרך, מקומות שלא הכרנו: עתיקות אשקלון, מגדל המים ביד מרדכי, מכתש רמון, עמודי שלמה, צפייה באלמוגים בסירה עם קרקעית זכוכית. זיכרון בלתי נשכח.

אני שומרת באהבה וגעגוע די הרבה חפצים שהיו של שתי הסבתות שלי: מפות ומפיות רקומות וסרוגות, כלי מטבח מעוטרים, כסוי מיטה בעבודת יד, חנוכיה, קופסת עץ מהודרת, ועוד. הראיתי לתמר וספרתי סיפורו של כל פריט. רציתי לשתפה במסורת משפחתית אליה אני מתגעגעת מאד. כל שבת בבוקר קמה סבתא פאני מוקדם והכינה לנו ארוחת בוקר עם ביצים חומות (חמינדוס) וקפה בקנקן מיוחד ומאפה בולגרי "בואיקוס" שריחו מילא את הבית כאשר התעוררנו.

בשבת אביבית,  תמר ואני קמנו מוקדם וערכנו שולחן עם מפה רקומה של סבתא פאני ומפיות תואמות, עם קנקן הקפה המקורי, יחד גלגלנו כדורים מהבצק ואפינו בואיקוס טעימים למשפחת אמיר שהוזמנה במועד לארוחת הבוקר הבולגרית.

הזוית האישית

סבתא רוני: לרבים מבני דורי לא הייתה חווית סבאות בגלל השואה ואני הייתי ברת מזל ומושא לקנאת בני כיתתי כבר בילדותי. לא נתתי דעתי על כך עד שבחרתי לשתף את תמר בזכרונות ילדותי על כל פרטיהם. הופתעתי מעצמת החוויה ומהתובנה המאוחרת שלי על השפעתם של הסבים בחיי. החשיפה לאורך שנים לסיפורי חייהם, "ההיכרות" הלא ממוסדת עם המציאות בה גדלו ההזדהות והמעורבות הרגשית איתם העניקה לי פרספקטיבה היסטורית שלא דרך ספרי הלימוד. זוהי מהותו של פרויקט הקשר הרב דורי המהווה ומקיים המשך לשרשרת הדורות וסיפור העם היהודי על כל תפוצותיו והוא חשוב ומבורך. המפגשים עם תמר לבניית הסיפור היו מרגשים ומקרבים, היא הייתה מופתעת, שאלה ובקשה להבין. הקשר ביננו העמיק עוד יותר ונוסף לו גוון אישי. אני מאחלת לתמר שתפתח את היצירתיות שיש בה, שלא תהסס לשאול שאלות וללמוד עוד ועוד, ושתמשיך להיות חברה אהובה וטובה לקטנים וגדולים.

תמר: אני הכי זוכרת שבתקופת הילדות של סבתא כשהיא גרה בבית של הסבים בחיפה היא ישנה במיטה שהתקפלה אל הקיר עם וילון, וכשאחותה נולדה אז כדי להוסיף מקום היה צריך לסגור את המרפסת כדי שיהיה חדר לה ולאחותה הקטנה . אני מאחלת שנעשה הרבה עבודות ביחד ולא רק, ובעקבות העבודה הכנו ארוחת בוקר בולגרית ביחד כמו שסבתא זוכרת וזה היה בילוי מאד מהנה ולמדתי המון דברים חדשים. תמשיכי לשמור את כל המזכרות והזכרונות ולהיות סבתא כזאת טובה!!