מאגר סיפורי מורשת

הורי, הסבים רבים של זיו, אמנם בנו חיים מלאים בברזיל , אך כל הזמן תכננו את העלייה לארץ ישראל. זאת

בכוונה ברורה, שאת החוויות הקשות שאמי חוותה בפולין הדור הבא לא יחווה. הם התחברו לחברים נוספים

הפעילים בתנועת מפ"ם, בעיר סן פאולו, ואני כילדה לתנועת השומר הצעיר .

 

חבורה של 24 משפחות תכננו עליה משותפת לישראל וקראו לה קיבוץ בעיר.  24 המשפחות, רכשו אדמות באזור

הכרמל המערבי בחיפה. המשפחות  בנו על הקרקעות דירות בגדלים שונים, שיתאימו בהתאם לגודל ומצב כל משפחה, הייתה חצר משותפת, מועדון פעילות. כל זה נעשה לפני בואנו, רק כשהכל היה מוכן הגענו כולנו לחצר .

 

תחושת ה"ביחד" נתנה את הכוח להתגבר על הקשיים בקליטה, בהסתגלות , ברכישת השפה ובמצב הכלכלי.

זו הייתה עליה לדוגמא . כפי שסיפרתי, ההורים שלי נשארו בחיפה בקיבוץ בעיר ואני נקלטתי במוסד נעמן

שבקיבוץ כפר מסריק, כמסורת והמשך לחינוך של השומר הצעיר.

 ויין

נקלטתי בכתה י"א על אף שהייתי צעירה בגיל,  אך מתאימה מבחינת הידע הכללי לקבוצה. ילדי הקבוצה

כולם בני קבוץ כפר מסריק, עין המפרץ ויסעור, הביעו מראש התנגדות לקבל בת "חוץ"!

כך נקראתי "בת חוץ", כך הגעתי וכך הצטרכתי נאלצתי להתמודד עם מציאות חדשה,  בלי  שליטה בשפה,

בסביבה לא מוכרת, בעלי חוקים לא ידועים לי מראש ובלי ההורים.

מאחר וחייתי במקום עוין ומול ילדים אשר ניסו  להתאכזר אלי, נאחזתי בדברים החזקים שלי, הלבוש שלי, ההופעה, שליטת הידע הכללי, במיוחד במתמטיקה וידע עולם כללי בנושאים שונים ומורחבים. הבנות  היו לוקחות בסתר את בגדי, הבנים את המחברות, כדאי להעתיק את הפתרונות  וכך משבוע לשבוע התמודדתי.

 

בסופי שבוע הייתי "טסה" הביתה לפינה המוכרת שלי.  לקראת סוף לימודי בכתה  י"ב,  פרצה מלחמת ששת.

הבנים כולם גוייסו למלחמה, ואני ניהלתי את הכרם של הקיבוץ.

עם תום המלחמה נפרדתי מהקבוצה וחזרתי הביתה. הייתי צעירה לגיוס לכן התקבלתי בסמינר אורנים בו

למדתי 3 שנים והוכשרתי כמורה לגיל היסוד.

עם תום הלימודים, התגייסתי כמורה חיילת  והתנדבתי ללמד בבית שאן אזור מופגז מאוד. באותה התקופה

המורים המקומיים עזבו ברובם את היישוב והיה צורך בגיוס חיילות במקומם. שירתתי  3 שנים כמחנכת

כתות ג',ד',וה'.

התמודדתי יחד עם האוכלוסייה המקומית מול ההפגזות  ומצבי חירום, תמכנו בתושבים רבים, שעדיין היו עולים חדשים, לימדנו מבוגרים עברית וכחיילות סייענו לאוכלוסייה להתמודד עם המצב הביטחוני.

לאחר השחרור חזרתי לחיפה , התחתנתי והתחלתי ללמד בבית ספר לחינוך מיוחד. מאז,כ 40 שנה עסקתי

בתחום ומתוכן כ 23 שנה בניהול מערכות חינוך מיוחד. בתפקיד זה שמשתי עד הפרישה כלפני 3 שנים.

קיבוץ בעיר זו שכונה הממוקמת בכרמל המערבי בחיפה, הבנויה מ4 מבנים בעלי דירות בגדלים שונים הסוגרים חצר פנימית גדולה עם מדשאה, מתקני מנגל ושערי כדורגל. באחד המבנים היה ממוקם חדר מועדון עם שולחן פינג-פונג, משחקי חברה ופינת קפה בו התקיימו פעילות חברתית הן לילדים של הקבוצה והן למבוגרים. כל הרעיון היה  לבנות חיים חברתיים חדשים במדינת ישראל עם כוונה לעזרה הדדית בכל התחומים. הדלתות היו פתוחות וכל המבגרים היו בעצם דודים של הילדים. לעולם לא היו ילדים לבד בבתים.

תקופת ההגעה של החברים הייתה תקופה כלכלית מאוד קשה בארץ וכמעט כל המבוגרים לא מצאו פרנסה במקצועות  לכן ביחד ובתמיכה חברתית יצאו לכל עבודה שהוצעה כמו עבודה בנמל או מחסני תנובה ועוד, אך מהר מאוד כל אחד מצא את מקומו והביע את התמחותו. היו חברים רופאים, מהנדסים, מורים ועוד.

החברות התארגנו ופתחו בית מלאכה לבובות בד באחת הדירות הפנויות וחבורה אחרת פתחה מספרה והכל

ברוח חלוצית, עם שמחת חיים. כך כולם השתלבו והילדים גדלו. היום אותם הילדים, ביניהם אני, הסבתא של זיו,

העמקנו שורשים בארץ, שירתנו בצבא, למדנו מקצועות אקדמיות, תפסנו עמדות מרכזיות בתחומים שונים וממשים את הרעיון הציוני תוך כדי גידול דור שלישי ורביעי של אותם היוזמים.

 

כמעט כל הראשונים אינם בחיים, חלק מהדירות נמכרו וחלק עדין ברשות הילדים הממשיכים. לעיתים ישנה

יוזמה למפגש דורות , סיפור הרעיון של ההורים , געגועים אל העבר וזיכרון חוויות ילדות. אין לי ספק

ש "הקיבוץ בעיר" השאיר חותם חזק בעיצוב  החיים שלי ובהמשך לדורות הבאים.

נותר לי להודות להורי , שרק לפני כחודשיים נפרדנו כולנו מסבא לאון  וכ 10 שנים מסבתא אירנה, על העוז

לבצע מהלך חיים כזה, לעזוב נוחיות, עושר, עסקים, משפחה, חברים, שפה, תרבות ועוד ולעלות ארצה למען 

הילדים והדורות הבאים, מהלך קשה שהוא לא מובן מאליו, להתגבר על קשיי קליטה, מציאת עבודה, לימוד

השפה בגיל מבוגר, ליצור חברים חדשים ולסייע לנו הילדים להיקלט .זכור לי שביום אחד, מול כל הקשיים

האישיים שלי בקליטה, געגועים לחברים שהשארתי בברזיל, התמודדות עם הלימודים, באתי לאבא ובקשתי

ממנו אישור לחזור ולחיות עם הדודים שנשארו והציעו את קליטתם. אבי , במבט כועס, כמעט כמו סטירת לחי,

הכריז שאין דרך חזרה, הגשרים נעלמו וביחד כולנו נתגבר על הכל.

כשגדלתי בקשתי ממנו סליחה על הבקשה אז . הורי היו דמויות לחיקוי ועד היום אני שואבת מהם את כוחם הרב בגעגועים אליהם.