מאגר סיפורי מורשת

התקופה הייתה ערב מלחמת העולם השנייה.

 

רגינה וארמין טוקר נישאו בתאריך 31/12/1939 וגרו בצ'רנוביץ, הרוסים שלטו בעיר. רגינה עבדה במפעל לכלי כסף  וארמין במסעדה, מסבאה. הפוגרומים ביהודים הלכו וגברו. הרוסים הקומוניסטים שלחו את היהודים העשירים לסיביר והחרימו את רכושם. בעלי המפעל בו עבדה רגינה נשלחו לסיביר והמפעל נסגר. הגרמנים עשו הסכם עם הרוסים על חלוקת אזורים והמלחמה עדיין לא השפיעה עליהם.

 

בשנת 1941 פלשה גרמניה לרוסיה וההסכם קרס. רומניה חזרה לשלוט בצ'רנוביץ והצטרפה לגרמניה, האנטישמיות הייתה בשיאה. היהודים גורשו לטרנסניסטריה למחנות המוות וארמין הורשה להישאר בצ'רנוביץ כי היה לו רישיון עבודה, שאר בני המשפחה נשלחו למחנות. על היהודים היה לענוד טלאי צהוב ובערב היה עוצר. למרות אזהרותיה של רגינה יצא ארמין בזמן העוצר  להיפגש עם חברים ולעשות עסקים. פעם כשיצא  בזמן העוצר, הוא ועוד יהודים שהיו ברחוב נתפסו  ונלקחו לחצר בית הכנסת הגדול בצ'רנוביץ. חבר יהודי שעבד שם אמר לו לברוח כי הנאצים יורים באנשים סתם כך או מגרשים אותם במשאיות. ארמין לקח מטאטא מהחבר והעמיד פנים שהוא חלק מהעובדים טאטא לכיוון החומה טיפס עליה וברח.אי אפשר היה להשיג אוכל, החנויות היו סגורות והיה מחסור בכל. ארמין נשלח למחנה עבודה ורגינה שהייתה בהריון ואמה התחבאו וכך התחמקו מהגירוש, הן חיו בפחד שיתפסו.    

 

רגינה שילמה כופר והן נשארו בצ'רנוביץ. נתן נולד בבית בתאריך 27.8.1942 , ארמין היה במחנה העבודה. רגינה התפרנסה בדוחק ממסחר  קנתה מאנשים כלי כסף וזהב ומכרה אותם.

 

באוגוסט 1944 נכנעה רומניה לברה"מ. כאשר שוחררו מהגטו הגיעו בני המשפחה אל רגינה. רגינה שהייתה לבד עם בנה ואמה דאגה לכולם לבגדים ומזון. הם הגיעו רזים, חולים ושורצי כינים ורגינה עזרה להם ככל יכולתה. סיפרה שקנתה שק של תפוחי אדמה בשוק השחור והכינה לכולם אוכל. ארמין חזר מהמחנה בסוף  1943.פרנסה לא הייתה, רגינה וארמין עסקו בשוק השחור, הסיכון היה רב. לארמין  היה חבר קצין גבוה בצבא הרומני ששיתף איתם פעולה, והזהיר אותם בפני פשיטות. רגינה וארמין פתחו מסבאה בצ'רנוביץ.

 

העבודה הייתה קשה ומסוכנת, לבית המרזח הגיעו חיילים שהשתכרו ועשו המון רעש ותמיד היה צריך להפריד בין הניצים ולשמור שלא ישברו שולחנות, כוסות וכו'. הגיעו לשם גם חיילים וקצינים רוסים אנטישמים. באחד הימים כאשר רגינה הייתה לבד במסבאה אחד החיילים שהיה שיכור דרך את הרובה שלו וירה דרך הדלפק לרגלי רגינה, בפעם אחרת ארמין נשאר לבדו, כאשר רגינה חזרה הייתה מהומה במסבאה ראתה אותו נלחם עם חייל רוסי הגדול ממנו בהרבה, הם נלחמו עם סכינים ולבסוף ארמין הצליח להשתלט עליו והחברים שלו לקחו אותו משם.המלחמה הסתיימה והשמחה היתה רבה.

 

העיר הייתה הרוסה, האינפלציה השתוללה והיה מחסור בכל.  כמעט ולא היתה משפחה שלא היו לה הרוגים  מי במלחמה  ומי בשואה. רגינה וארמין עברו ליאסי  רומניה, פרידה  אמא של רגינה חיה איתם. הם פתחו חנות תכשיטים. האנשים קנו תכשיטים כדי לשמור על ערך רכושם. הכסף לא היה שווה כלום, אנשים באו עם מזוודות מלאות בכסף על מנת לקנות מצרכים בסיסיים, בכל יום המחירים עלו. הם מכרו ברווח גדול אבל כשחידשו את המלאי כבר שילמו  יותר ממה שהרויחו. ביאסי נשארו כשנתיים.

 

בשנת 1949 עזר ארמין לבני המשפחה להבריח את הגבול מרומניה הקומוניסטית לאוסטריה. משם הם עלו לארץ ישראל. ארמין,כאשר ארמין כעס שכל הזמן הוא צריך לעזור לבני המשפחה של רגינה היא אמרה לו: אם אתה אוהב אותי תעשה את זה בשבילי. רגינה ונתן נשארו מאחור יחד עם הסבתא. הם עברו לאורדיה. בגבול רומניה הונגריה. המקום בו התגוררו היה מתחם של בתים מסביב לחצר עגולה. על מנת לשרוד ולהאכיל את המשפחה עסק ארמין בכל עבודה אשר מצא וגם בשוק השחור.

 

בשנת 1949באו שוטרים לבית המשפחה, ארמין לא היה בבית. הם הגיעו עם חיילים ומשאיות סגרו את כל הרחוב ואמרו לכל השכנים לסגור את החלונות הפונים לרחוב. רגינה אמרה לנתן בסוד שיבקש לצאת לחצר לשחק וכאשר ארמין יגיע יזהיר אותו, אבל השוטרים לא נתנו לו לצאת מהבית. בחיפוש בדירה מצאו משקפת.ארמין הגיע ובחיפוש בכיסיו מצאו 100,000 דולר. שמו עליו אזיקים בידיים  וברגלים ולקחו אותו לבית הסוהר, האשימו אותו בריגול ובהברחת אנשים מחוץ למדינה, הוא כמובן לא הכחיש. הם טענו שהמשקפת שימשה אותו להברחת אנשים וריגול ושהכסף שולם לו עבור כך. רגינה שוב נשארה לבד עם נתן ואמה.

 

היא לקחה את כל רכושה ואת בנה בן השבע הלכה לקצינים הכי בכירים, בכתה והתחננה שירחמו על הילד וישחררו את אביו וגם נתנה להם את כל רכושה. הוא ישב בכלא כשנה ואז ל"פתע" שוחרר.הם נותרו חסרי כל.  ארמין עסק בעבודות שונות בשוק. הציעו לו פרוות במחיר זול במיוחד והוא הלך לחייט וזה תפר לו מהפרוות "קיצימס" מין כובעי פרווה שלבשו האיכרים לעבודה בשדות. כל יום הלך לשוק כשעל ראשו חבש שלושה כובעים ומכר אותם. יום אחד בבואו לשוק ניגשו אליו שני שוטרים ושאלו אותו מהיכן יש לו את הכובעים? אמר להם שקנה אותם ממישהו לא זוכר ממי. השוק היה מלא אנשים והשוטרים אמרו לו לבוא איתם למשטרה הם הלכו קדימה והוא פנה אחורה ונעלם להם.

 

החיים באורדיה הפכו למסוכנים. הם החליטו לעזוב ולעלות לארץ ישראל, והגישו בקשה לעליה. פרידה אמא של רגינה קיבלה ראשונה את האישור ונסעה. מאחר ואסור היה להוציא מהמדינה חפצי ערך וכסף לקחה רגינה  סיכת דש עתיקה ויקרה, צבעה אותה בצבע שחור וחיברה לכובע של האמא וכך היא עברה במכס. לבסוף גם ארמין, רגינה ונתן  קיבלו אישור לעלות לארץ.

הם עלו ארצה בחורף בשנת 1951.