מאגר סיפורי מורשת

שמי דניאל, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את  סבתי ושמה חוה מרגולין. במקור שם המשפחה שלה הוא 'ורמן'.

סבתי נולדה בתאריך 14.3.1945. היא נולדה ברוסיה בעיירה בשם צ'ברקול שנמצאת בהרי אורל, היא נולדה באמצע מלחמת העולם השנייה, המשפחה שלה גרו בעיר 'חלם' אשר נמצאת בפולין קרוב לגבול רוסיה. בגלל המלחמה הם נאלצו לברוח מן העיירה שבה גרו. אבא של סבתי הצליח להבריח את אשתו ואת שלושת ילדיו לרוסיה (סבתי עדיין לא נולדה). כשהיו ברוסיה, סבתי נולדה בזמן שהם היו במרחבי רוסיה. הם נדדו ברוסיה עד בערך סוף המלחמה, הם היו רק נשים: שתי בנות ואם. אבא שלה גוייס לצבא האדום ולא יכל להיות איתן. בזמן המלחמה ההורים שלה הופרדו, נפגשו שוב בשנת 1941 לביקור מהיר. בסוף המלחמה אימא שלה פגשה את בעלה בחזרה.

קראו לסבתי בשם חוה על שמה של סבתא שלה מצד אמה. בסוף המלחמה היא הגיעה למחנות העקורים בברלין ושם משפחתה הגרעינית פגשה את מה שנותר ממשפחתה המורחבת וביחד כולם עלו לארץ. שני אחיה הגדולים עלו לארץ לפני שאר המשפחה הגרעינית בעליית הנוער. סבתי ואחיה ביחד עם שני הוריה עלו לארץ באונייה למחנות העולים בארץ ישראל. רוב המשפחה של סבתי נספתה בשואה והמשפחה שנותרה די מצומצמת. סבתא שלי הייתה בגרמניה כששמעה את בן גוריון מכריז על מדינה יהודית. זה היה יום מאושר לה ולמשפחתה.

הם עלו ארצה על אונייה והגיעו למחנה העולים בארץ, שם שהו לתקופה קצרה. אחר כך המשפחה שלה עברה לשכונת הרכבת בתל אביב, בגלל קשרים שהיו לאבא שלה עם משפחתה. סבתי גרה בשכונת הרכבת שזה אזור של עולים חדשים, אבל הלכה לבית ספר שנקרא 'יהודה לוי' שזה אזור של ישראלים צברים. סבתי הייתה העולה החדשה היחידה בכיתה. בגלל שהוריה לא ידעו את השפה העברית, היא הייתה צריכה יום יום להילחם על מקומה בכיתה על מנת שיקבלו אותה, לא כעולה חדשה אלה כשווה אליהם. כשעלו לארץ, ההורים שלסבתא קיבלו מהר עבודה ולכן הקליטה הייתה יחסית קלילה, לא היו בעיות כספיות.

בשכונת הרכבת סבתא והמשפחה שלה גרו בדירת שני חדרים שבו חדר אחד גרו ההורים ובחדר השני ארבעה ילדים, הייתה מקלחת אחת. המשפחה הדליקה את הדוד עם קרשים, היה מטבח לבשל והיה גם חצר. בחצר היו תרנגולות ותרנגולות הודו. להוריה קראו שלמה ושפרה, אבא שלה היה נגר והוא למעשה הכין את רוב הריהוט בבית במו ידיו, הוא היה מוכשר מאוד בעבודות נגרות. אימא שלה היית עקרת בית. בעיני סבתי ההורים שלה נראו נהדר והיא מאוד אהבה אותם. אבא שלה בשבתות ובחגים לבש חליפה עם חולצה לבנה ועניבה אבל בכללי הוא לבש מגבעת על הראש (לא בחגים או בשבתות). אימא שלה אהבה שמלות פרחוניות ונעלה נעלי עקב. כל האחים שלה שרדו במלחמה. בשבתות הם אכלו גפילטע פיש ומרק עוף עם אטריות. בחיי היום יום הם אכלו עוף עם תפוחי אדמה ולקינוח היה להם קומפוט. מקומות המפגש של היהודים בשכונה בה היא גרה היו בית הכנסת ובספריה של שלום עליכם. הם קנו במכולת באותו הזמן כי לא היו סופרמרקטים. הילדים שחקו ברחוב, הרחוב היה רחוב עפר ולא היו בו מכוניות. בהתחלה כשגרו בשכונת הרכבת, השכונה הייתה של עולים חדשים , הילדים שיחקו ביחד וידעו עברית בגלל שהם למדו בבית הספר אבל ההורים שלהם לא דיברו עברית, כי כל אחד ידע שפה אחרת, כולם שם היו עולים מארצות חדשות. באותו תקופה היה בית כנסת בקצה השכונה אבל בעיקר הם הלכו לבית כנסת הגדול ברחוב אלנבי כי שם היו מתקבצים כל אלה שהם הכירו בתקופת הגלות.

זכרונות ילדות

כשסבתא שלי גרה בשכונת הרכבת, כל הילדים בשכונה שגרו קרוב ליד סבתא שלי היו חברים שלה, החברים שלה היו מארצות שונות וכל אחד סיפר מה קרה בארץ שממנה עלה ומה זכר שם. סבתי וחבריה שיחקו בתופסת, שיחקו בחמש אבנים, בקלאס, בחבל ובגוגאים (משחק עם גרעינים של הפרי משמש). סבתי קראה המון ספרים, היא הלכה כמעט כל יום לספריה במרחק של כמה קילומטרים מהבית. לבית הספר קראו יהודה לוי, המקצועות שלמדו שם היו תנ"ך, חשבון, עברית, מלאכה, התעמלות ומולדת. בבית הספר היה בסדר, היחסים היו שם עם המון כבוד הדדי ולא נתנו הרבה עונשים. סבתא זוכרת שהיו טיולים לחוות לגידול ירקות. המסיבות שם היו מסיבות סוף שנה ומסיבות חגים. היו כמה מורים שהיו חשובים לסבתא שלי ושעזרו לה בחיים, אחד המורים היה מאוד  הוא היה מורה לציור, קראו לו צפריר. למורה למתמטיקה קראו ענבר. היה מקצוע שסבתי אהבה מאוד והוא היה התעמלות מכיוון שהיא התחרתה בתחרות לקפיצה לגובה ולקפיצה לרוחק. סבתא שלי הייתה מאוד טובה בזה והיא זכתה במקום שני ושלישי בתחרויות. המאכל האהוב בתקופת הילדות שלה היה גלידה ושוקולד היא אהבה גם סוכריות.

בגיל 12 הם עברו לרחוב אנג'ל שהוא האזור שכל ילדי הכיתה למדו בו, ולכן היא פעם ראשונה הרגישה שווה אליהם ויכלה ללכת לצופים יחד איתם.

זכרונות משנות העשרים

סבתא שלי האזינה הרבה למוזיקה, המוזיקה שהיא האזינה לה הייתה של אלביס פרסלי והפלטרס. באותה תקופה סבתא שלי רקדה ריקודים סלונים. סבתא שלי אהבה מאוד את ארבע העונות של ויואלדי. בשנות העשרים לחייה המסיבות התרחשו בדרך כלל בבתים והם הגיעו בקבוצות, כל אחד רקד עם בן זוג או עם האחרים. היא הסתובבה עם מעין "חבורה" של שלושה בנים ושלוש בנות (כולל סבתא), החבורה כל הזמן הסתובבה ביחד ונהנו ביחד.

סבתי הייתה מזכירה ומנהלת משרד במשרד רואה חשבון במשך 35 שנה. היא יצאה לגמלאות בגיל 67. היא ובעלה, סבי, אהבו תמיד לטייל בחוץ לארץ אבל אחרי יציאה לגמלאות היה להם יותר זמן, אז הם התחילו לטייל בחו"ל בצורה יותר אינטנסיבית, נסעו להרבה מאוד ארצות לגלות תרבויות חדשות, זה פיתח אותם בצורה לא רגילה, עד היום סבתא הולכת לשמוע הרצאות בנושאים אלו.

המסר של סבתי לדור הצעיר הוא להסתכל אחורה ולהבין את המקום השומם שהיה פה לפני כן, ולהסתכל על אותם עולים חדשים שהגיעו לארץ בתקופה בה הארץ הייתה מאוד צעירה והיו צריכים להשתלב וללמוד מקצועות חדשים ולהביא את השממה למקום פורח, כפי שהמדינה פורחת היום.

הזוית האישית

דניאל הנכד המתעד: למדתי מסבתא שלי שאין דבר העומד בפני הרצון.

סבתא חוה: למדתי שדניאל ילד סקרן, ושמחתי לגלות.