מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב 8/7/1934 בבוקובינה, שהייתה החלק הגרמני של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, בעיר ששמה רדאוץ, עיירה ציורית ונחמדה מאוד כ-60 ק"מ מעיר הבירה של בוקובינה, צ'רנוביץ (היום באוקראינה ואין זכר לפנינה שהייתה אז).

 

כל האזור היה שייך לתרבות הגרמנית וזו הייתה גם שפת הדיבור. כך שאני רומנית למעשה לא ידעתי למרות שכל האזור אז השתייך למדינת רומניה. ידעתי גם יידיש, היות וזו היתה השפה שדוברה בבית בעיקר על ידי סבים וסבתות וכך נקלטה גם אצלי, דבר שהתאים גם ללימודים שלי ב"חיידר" – מעין גן – ותחילת בית ספר.

 

מעט מאוד זכור לי מאותה תקופה מלבד מעט משחקי ילדים שלא מצאו חן בעיני המורה.

 

זכור לי מקרה מסביבות גיל שלוש: אמי הייתה אשת עסקים מבורכת עם יכולת למכור מקרר לאסקימוסים והייתה עסוקה רוב שעות היממה, ולי – הבן היחיד היקר – הייתה מטפלת אומנת, נוצריה כמובן בשם מריה. לנו היה בית פרטי מפואר במושגים של אז עם מרפסת סגורה בחלונות זכוכית. מריה, כדי להימלט מרדיפותיי, נמלטה מהמרפסת למדרגות שבחוץ והחזיקה את הדלת סגורה מפניי. אני קראתי: "מריה, תפתחי!" ואז איימתי שאם לא תפתח, אשבור את החלון. כשלא נענתה לקריאה בפעם השלישית, היכיתי באגרוף יד ימין והתוצאה: עד היום, 75 שנה מאוחר יותר, יש לי עדיין צלקת ביד ימין שכמעט ונעלמה ברבות הימים.

 

זכור לי שאצלנו היה קר מאוד, היה הרבה שלג וקרח ברחובות. שלוליות המים שנקוו קפאו ונוצר קרח, שעליו היינו מחליקים עם מחליקיים. עקרונית, ילדות של ילד רגיל ומפונק.

 

במרחק קטן מביתי, בעקבות התפשטות הרייך הגרמני, נוצר אז ה"דויטשס האוז" שבו הייתה פעילות נוער תוססת (ולא חיובית ) אך עדיין לא הבדילו בין יהודי לגרמני, כך שגם אני לקחתי בה חלק עם תלבושת פרוסית כאילו.

 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גם באזורנו, נתבשרנו על ידי השלטונות שעלינו להגיע בתאריך מסויים לתחנת הרכבת על מנת לנסוע לארץ כאילו לטובתנו ולהקמת מולדת יהודית. נאמר לנו שאנחנו יכולים לקחת את כל תכולת הבית על מנת להעבירו למקומנו החדש ועלינו רק להודיע להם לאיזה גודל קרון אנחנו זקוקים לשם כך, כל זאת לפי המסורת הגרמנית של רמייה בכל דבר, ראה כתובת השער באושוויץ "העבודה משחררת".

 

וכך עשינו. ביום המיועד העברנו את כל תכולת הבית בעגלות לרכבת, כולל אפילו עגלת איכרים במודל מוקטן שהייתה לי כמשחק. נסענו ברכבת במשך מספר ימים ולילות ופעם ראשונה כשהרכבת עצרה, בעיר בשם אותקי בחלק הרומני של מעבר הדניסטר לאוקראינה, למוגילוב, נאמר לנו שאפשר לרדת לחילוץ עצמות לזמן מה. כשכך עשינו והרכבת הייתה ריקה מאנשים, זזה הרכבת מהמקום וזו פעם אחרונה שראינו אותה.

 

הוריי ישבו על גשרון קטן והורידו נעליים. הם היו אנשים מאוד אמידים ובכדי להכין אמצעי מחייה במקום החדש ומאחר ולא היה ניתן לקחת כסף, הם הסתירו בסוליות הנעליים זהב ודברים נוספים. כשהורידו את הנעליים בשביל מנוחה הופיע פתאום יש מאין ז'נדרם רומני עם רובה וכידון מאיימים לכיוונם ולקח אותם משם למקום בלתי ידוע. הייתי ילד בן 7 בערך וחשבתי שלא אראה אותם יותר לעולם. אני המשכתי עם כל הקונווי (שיירה) ברגל אל מוגילוב ולאחר כשבועיים של הליכה לתוך אוקראינה על מנת להגיע למעין מחנה קבוע, הופיעו לפתע הוריי והצטרפו אלינו בניגוד לכל הסיכויים!

 

המחנה נמצא על יד כפר אוקראיני בשם קוזמנצי. לא רחוק מהמחנה שלנו היו פסי רכבת. וזו היתה דרך התנועה היחידה שניתן להעביר בחורף הקפוא והרטוב והבוצי. בכל האזור לא היו שום כבישים ולכן כל השימוש המלחמתי הנחוץ לגרמנים בוצע ברכבת זו. היו פרטיזנים (כולל לא מעט יהודים ביניהם) שלא יכלו להילחם ישירות מול צבא סדיר אך עסקו בפעולות חבלה למכביר ולכן כל פעם שרכבת ירדה מהפסים, והגרמנים שעלייה נשארו עדיין בחיים, ירו לכל כיוון בסביבה.

 

כל משפחתי נספתה לאט וזאת ללא מחנה השמדה מסודר. אמי למשל, באחת מהפשיטות האלה של הגרמנים, רדף אחריה קצין גרמני עם אקדח פרבלום שלוף אך לא ירה בה ובמקום זאת אחז את האקדח כשהקנה בידו וזרק אותו לכיוון אמי ופגע בה ברקה וזה היה הרגע האחרון שלה בעולמנו זה.

 

אז נשארתי, ילד בן 8 בערך, לבד לגמרי באותו מחנה. כמובן שבתנאים כאלה הסיכוי לשרוד בצורה זו הוא אפסי. במחנה היו שתי משפחות בשם ויינינגר (שתי אחיות ושני אחים הנשואים זה לזה), הם הצליחו לעבור מהמחנה למקום אחר ובהכירם אותי לקחו אותי אתם.

 

הגעתי לעיירה בשם מורפה שבה התנאים היו משופרים לעומת המחנה. גיליתי שם שני אחים של אבי וכמובן עברתי אליהם. מאחר והייתי בלתי ליגלי, בכל ביקורות השלטונות אסור היה למצוא אותי. בבית היה  מחבוא שלא הייתה כניסה אליו כאילו ולכן לא ניתן למצוא אותו ואני הוחבאתי בו בכל הופעת גורם זר (ראה מסתור כנ"ל של אנה פרנק המפורסמת והידועה בהולנד).

 

זמן מה לאחר הגיעי נחתם הסכם בין הג'וינט האמריקאי לבין הס.ס. שאיפשר למוסדות היהודים להוציא מתחומי טרנסניסטריה את כל הילדים היתומים משני ההורים ולהעבירם לתחומי רומניה. הכוונה היתה, לאחר התארגנות, להעלותם ארצה – ואני ביניהם.

 

הייתי כיומיים לפני ההפלגה באנייה "סטרומה", שהוטבעה במימי טורקיה על ידי צוללת רוסית שחשדה שהיא אנייה גרמנית, ולא הגיעה כלל לארץ. ניצלתי מאירוע זה בזכות בן דוד של אבי, שהתנצר למראית העין עקב המלחמה ונהיה אחד מעשיריה הגדולים ביותר של רומניה. הבית היה של 7 קומות במרכז היוקרתי ביותר של בוקרסט, כל דירה הייתה קומה שלמה עם חדרי אוכל ומשרתים. הוא אפילו נתן דיור לגנרל בשם רדסקו שהיה אז רמטכ"ל צבא רומניה ולכן בחזית הבית ישבו אנשי ביקורת למי לאפשר כניסה ובחזית הבית היו משמרות של הצבא והמשטרה.

 

כשעזבתי את אוקראינה עם משלוח ילדי היתומים היה לי מעיל חליפה ובבטנתו תפרו לי פתק עם כתובתו בבוקרסט והדבר נשכח ממני. ואז, יומיים לפני שהיו אמורים להעביר אותנו לנמל קונסטנצה נקרעה לי בטנת המעיל והתגלה לי הפתק הנ"ל, ועל כן כתבתי לו מיד גלויה. תוך יומיים הגיע אליי במכוניתו המפוארת עם נהג ושאל אותי אולי אני רוצה לבוא אליו. כילד בגיל זה שעבר את כל התלאות תפסתי בידו ואמרתי "הריני בא אתך בזה הרגע". הוא ניסה להסביר לי במבוכה שאם אהיה אצלו, יהיה עלי להופיע כנוצרי. אחרי כל התלאות שעברתי לא עניין את הסבתא שלי אם אהיה נוצרי או כל דבר אחר על מנת להגיע לחיים טובים יותר. הוא לקח אותי העירה, האכיל אותי וקנה לי ביגוד חדש ורצה להשאיר אותי במלון בזמן שהוא יחזור לביתו ויודיע על כך לאשתו. אולם לא הסכמתי ועל כן נסעתי אתו חזרה, ומה גדולה הייתה הפתעתי כשהגעתי לדירתו הגדולה בת 16 חדרים עם משרתים. בכל זאת היה עליו להודיע לאשתו. עקב סיפור מסובך, לא יכולתי להישאר לגור אתו ולכן נשכרה לי דירה שונה עם זוג אומנה. הוא סיפר לכולם שאני ילד של גרמנים שוובים "פולקסדויצ'ה", שהוריי נהרגו במלחמה, ושהכיר אותם ולכן הוא עוזר לי.

 

היה עלי להשתלב בבית ספר שבו למדו בני האליטה הגרמנית והקצונה הבכירה הרומנית, ולהיראות כילד בכיתה רביעית עממית, אך לא היתה לי כל הכנה ולא ידעתי את השפה. לכן נשלחתי למנזר גרמני בטרנסילבניה על מנת ללמד אותי קודם נצרות ושפה. ואז הגעתי לבית ספר, וסיימתי עם פרס שלישי בכיתה ועם סנדק מאנשי העסקים הבכירים של בוקרסט, שהיה אבי השני כאילו, כנהוג אצל הנוצרים.

 

כשהגיע מועד ההרשמה לתיכון (לאחר כיתה רביעית עממית) רציתי בנוסף ללימודים להירשם לסמינר תיאולוגי נוצרי (אינך יכול להגיע לדרגה בכירה בכנסיה הקתולית בלי ללמוד שם) ואז דודי אמר לי שאני ילד יהודי, כשאהיה גדול אעשה מה שאני רוצה. במקום לרשום אותי לסמינר התיאולוגי הוא רשם אותי לאקדמיה הצבאית הרומנית, יחד עם אותה "היי סוסייטי" כמקודם. כך גמרתי כיתה ראשונה שבה הלכנו עם מדים של הקצונה הרומנית הבכירה לכל פרטיה ועשינו כל יום ראשון מצעדים לפני ארמון המלך.

 

כעבור שנה נסעתי לביקור קצר אצל קרוביי שגרו בבית הוריי לאחר שחזרו מהמלחמה באוקראינה, והייתי אמור לחזור לאחר מכן לאקדמיה. אולם הם ניתקו לי את כל הקשרים עם הדוד, לא נתנו לי לחזור כדי שחס וחלילה ילד יהודי לא יצא לשמד.

 

עם גמר המלחמה באירופה התחילו שוב תנועות הנוער הציוניות לפרוח מחדש ואני כמיטב המסורת הלכתי מדי יום לתנועה אחרת כזו. נצמדתי לשומר הצעיר, שם הייתי פעיל ומזכיר קן ובזכות זה עליתי ארצה מוקדם ביותר, קצת לפני מלחמת השחרור.

 

לאחר שהות במחנות בקפריסין הגעתי ישר לקיבוץ של השומר הצעיר בעמק הירדן, "שער הגולן". הגעתי בגיל קרוב ל-14 בלי לדעת עברית, עם כל הקושי להגיע לעמק הירדן מכיון שהערבים הקיפו מסביב. ימים מספר לאחר שהגעתי, בזמן שעבדתי בכיסוי מקלט שיצקנו, נפל פגז ירדני כשני מטר ממני בערימת עפר וכך לא חטפתי רסיסים ורק הודבקתי לקיר המקלט מההדף. בנוסף עברתי נסיון חטיפה – לגיונר ירדני ניסה לחטוף אותי בנחל הירמוך בזמן שהלכתי לרחוץ, גם מזה ניצלתי ויצאתי בלי פגע. באותה הזדמנות גם למדתי לשחות בלית ברירה, במקום לטבוע.

 

נאלצנו לעזוב את עמק הירדן ובדרך עקלקלה בין קיבוצים שונים הגענו למשק הפועלות עפולה שהפך לבית ספר ניר העמק – לאחר 50 שנה קראו לנו לשוב אליו ולקבל תעודות סיום של בית הספר.

 

לאחר מכן הייתי חבר קיבוץ במשך שנים (ממקימי ניר יצחק בנגב,  לא בשם זה אז), ניהלתי בו את מוסך המשק ולאחר מכן עסקתי בעיקר בתחבורה על ענפיה השונים, גם כחבר אגד, כמורה נהיגה לאוטובוסים, לאחר מכן כטייס מסחרי ומדריך טיסה, בוחן נהיגה במשרד הרישוי, במשטרת ישראל ובצה"ל.

 

הקמתי יחד עם זהבה אשתי שתחיה לעד משפחה ישראלית לתפארת ומאז ועד עתה עברו יותר מ-53 שנה. יש לנו שלושה ילדים ושבעה נכדים נפלאים.