מאגר סיפורי מורשת

שמי דבורה, ואבקש לשתף בזכרונותיי ממלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973.

היה יום כיפור והייתי בבית הכנסת עם אמא שלי ועם אבי, הבן הגדול שלי שהיה אז בן שנה ושמונה חודשים. בדיוק הייתה הפסקה בין תפילה לתפילה, והגענו הביתה עם העגלה. סבא היה בבית, ופתאום שמענו אזעקה. לא הבנתי מה קורה. יום כיפור, אזעקה. פתחנו את החלון ואת התריסים, הסתכלנו החוצה וראינו מלא אנשים רצים ברחובות.

מיד פתחנו את הרדיו ואנחנו שומעים שפרצה מלחמה. לא הבנו במה מדובר. אני ממש ממש נבהלתי. היינו משפחה מסורתית וצמנו, וסבא אמר שזהו, "אני צריך ללכת מיד לנקודת איסוף". הכנתי לו מהר מהר ארוחת צהריים והכרחתי אותו לאכול כי הוא צריך מהר ללכת לנקודת האיסוף. באמת באו שני חיילים ודפקו בדלת ואמרו לסבא שהוא צריך להגיע מהר לנקודת האיסוף שזה ליד הקולנוע. סבא לקח תיק גב, דחף כמה בגדים וכלי גילוח ויצא לנקודת האיסוף. נשארתי עם ילד קטן ולא ידעתי מה קורה.

ככה לאט לאט שמענו ברדיו שיש מלחמה והסורים מתקרבים וכולם מבולבלים ורצים. ובערב אמרו שצריך לאטום את החלונות, כדי שהאור לא ייצא החוצה. זאת כדי שמטוסי האויב לא יראו את הבתים. אטמנו את כל החלונות וישבנו בשקט בבית. גרנו בקומה שלישית ולמטה היה מקלט, ואז כשהתחילו האזעקות הלכנו וניקינו וסידרנו את המקלט פינות פינות לכל משפחה.

היו הרבה אזעקות. מעל עשר פעמים נכנסנו למקלט ורצנו במדרגות ואז אני זוכרת משהו נורא נחמד. היה לי תיק קטן בצבע שחור ולבן ושמתי בו מים וחיתולים ומוצץ וכל מיני דברים שיהיה לאבי התינוק. הנחתי את זה על הכיסא בפינת אוכל. בכל פעם שהייתה אזעקה הייתי לוקחת את אבי ואת התיק ורצה למטה ככה הרבה פעמים.

לילה אחד סבא וסבתא, ההורים של סבא, באו וישנו איתנו בפעם הראשונה, ואחר כך הם כבר לא באו והמלחמה נמשכה ונמשכה, וכל פעם שהייתה אזעקה היינו רצים.

יום אחד אבי העלה חום והייתי צריכה לקחת אותו לרופא. בבוקר התלבשנו והלכנו לכיוון המרפאה, בדרך תפסה אותנו האזעקה. לא ידעתי מה לעשות, אז המשכתי לרוץ לאיזה בניין וכשהאזעקה נפסקה הגענו לרופאה.  כמעט לא היו שם אנשים והרופאה גילתה שלאבי הייתה דלקת אוזניים ונתתי לו תרופה.

הייתה לי חברה בשם שרה שהיה לה ילד בדיוק בגיל של אבי. הזמנתי אותה לגור איתנו וככה היינו ישנות והעברנו ככה יחד כמה ימים, עד שיום אחד הייתי לחוצה כל כך ולא הרגשתי טוב כי כל פעם היינו צריכים לרדת למטה ולעלות חזרה, והיה נורא קשה. ישבנו שרה, הילד שלה, אבי ואני במרפסת והתעלפתי. אחרי זה סבא וסבתא הזמינו אותי לישון אצלם. וכך הייתי כל היום בבית עם אבי, ובלילה הייתי הולכת איתו לישון אצלם.

אני מכירה הרבה מאוד אנשים שנלחמו במלחמה. סבא נלחם, בעלה של שרה נלחם וגם כל השכנים שלי, כולם היו מגויסים. היינו מאוד צעירים. סבא היה בן 26 צעיר, אז וודאי שהוא נלחם.

במלחמה לא פחדתי על עצמי אבל הייתי מאוד חרדה למדינה ולסבא ולכל החיילים שהתגייסו, ובעיקר הייתי חרדה לילד הקטן שהייתי צריכה לטפל בו. פעם אחת שממש נבהלתי הייתה באחד הערבים, שדפקו חזק חזק בדלת ואני נבהלתי כי חשבתי שקרה משהו, ואני פותחת את הדלת ועמד שם חייל שצעק אליי- "גברת, גברת אצלך לא כל החלונות אטומים", אז בדקתי ובאמת היה חרך קטן שלא היה סגור. אז סגרתי ומאז הכל היה בסדר.

הזוית האישית

סיפורה של דבורה תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר "הר שכניה" בקורנית, בסיוע המורה המלווה גלית דנון.