מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה, נולדתי בישראל להוריי שעלו לארץ מטורקיה. אני אחות שניה מתוך שלושה אחים. אחי אליעזר נולד בטורקיה ואילו אחותי רחל נולדה בארץ. עד גיל 6  גדלתי בלוד. בבית בלוד היה לנו לול עם תרנגולות. גרו לידינו משפחה ערבית והיינו ביחסים מאוד טובים. בלוד הייתי בגן הראשונים.

אני, אחי אליעזר ז"ל, אחותי רחל ובני דודים

את כיתה א העברתי בלוד. הייתה לי מורה בשם אילנה. בכיתה ב', כאשר עברנו עם משפחתי מלוד לפתח תקווה, התחלתי את שנת הלימודים בבית הספר עין גנים, בית ספר בו גם אביה של אגם למד ביסודי. קיבלה את פניי המחנכת המקסימה, תמר בורנשטיין, סופרת הילדים המפורסמת, שבין סדרות הספרים שהיא כתבה, היו הרפתקאות "קופיקו" ו"צ'יפופו", שמתארים את הרפתקאות שני הקופים (הרפתקאות קופיקו בישראל, וצ'יפופו מחוצה לה).

כיתה ג' – מחנכת תמר בורנשטיין לזר (אני מצד שמאל של תמר ומעט מעליה)

בימי שישי, עת היינו מציינים בבית הספר קבלת שבת, הייתה תמר מקריאה לנו סיפור עוד טרם פורסם בספר. לעיתים היא גם הייתה שואלת אותנו שאלות על הסיפור. כחודש לאחר מכן היה יוצר הספר להוצאה לאור ואנו הרגשנו שהיינו חלק בלתי ניפרד מהתהוות הספר.

תמר זכורה לי כאישה מאוד נעימה והיא זכורה לי לטובה. אני זוכרת שמישהו פגע בי מאוד בבית הספר, עד שגרם לי ממש לבכות. תמר ניגשה אליי וחיבקה אותי בזרועותיה ואמרה לי: "אני לא רוצה לראות אותך בוכה, עם עיניים כאילו יפות". הדמעות הפסיקו ועל פניי עלה חיוך עם הרגשה טובה וחמימה.

מלבד היותה של תמר סופרת, היא גם הייתה פסלת. תמר גרה ברחוב עין גנים 5 בפתח תקווה ואני זוכרת שהיא לקחה את כל הכיתה לסיור בחצר ביתה להראות לנו בגאווה גדולה את כל הפסלים. עד היום ניתן לראות מהרחוב את הפסלים המרהיבים אשר בחצר ביתה.

לצערי הרב השנה, בגיל 93, הלכה תמר בורנשטיין לעולמה. תמיד נזכור אותה עם החיוך המקסים והעיניים הזוהרות. סיפורה, קופיקו, הפך לסדרת ילדים מצליחה, אותה רואים היום נכדיי.

חוויה טוב שאני זוכרת מבית הספר היא השתתפתי בהצגה לפני כל בית הספר, לכיתות א' – ד' ההצגה הייתה על חג שבועות, חג מתן תורה. בשבועות הבאנו ביכורים. הכיתות היו בתוך צריפים וביתנים, כסאות מעץ. מכיתה ה' עד ח', למדתי בית הספר בגורדון. המורה בכיתות ה' ו-'ו הייתה רבקה קרני.

עוד מעט ט"ו בשבט, ואני זוכרת שבט"ו בשבט היינו שותלים בחווה החקלאית ובמשך השנה היינו מקבלים ירקות מהקטיף. בילדות היו לי המון סיפורים שמחים כמו שסיפרתי לך, אבל היו גם סיפורים פתוח שמחים ואפילו עצובים. הסיפור הראשון הוא על בעלה של דודה שלי, ששמו היה דוד. דוד היה מכין לנו תחפושות, פעם של פרפר, נרקיס, אישה מקדונית. הייתה להם מכונת תפירה בבית והוא עשה הכל לבד. לצערי בגיל 31 הוא נהרג בתאונת אופנוע וחשתי געגוע אליו.

סיפור נוסף שאני זוכרת קרה בגיל 12. חוויתי אירוע מאוד קשה שלעולם לא אשכח. אבא שלי נפגע קשה בתאונת עבודה. אבי עבד במפעל הצמיגים "שמשון", בפתח תקווה והוא נכווה מקיטור בכל חלקי גופו. אבי היה מאושפז מעל לחודש. כאשר באתי לבקר אותו נבהלתי והתעלפתי. כאשר הוא השתחרר מבית החולים, חגגנו את הבראתו ואת הבת מצווה שלי יחד בבית הורי.

חגים ומטעמים בבית הוריי

מהחגים יש לי זיכרון קבוע שקשור לסוכות. בחצר הבית שלנו היו חבלי כביסה ארוכים על מתקן גבוה. בכל סוכות, אבא שלי היה עוטף את המתקן בסדינים לבנים והייתה לנו סוכה ענקית לתפארת. אנו הילדים היינו מכינים את הקישוטים ואבא שלי היה קונה את ארבעת המינים והיה דואג שתמיד יהיו את שבעת המינים בסוכה, בין אם תלויים או על השולחן. היינו עושים שרשראות מגזירות נייר וחלק מהקישוטים היו קנויים. כשהנכדים גדלו (אבא של אגם), הם היו מכינים את הקישוטים. בסוכה היו מתארחים אחות של אמי עם ילדיה, אני ושני אחיי וכמובן הוריי. אמי הייתה מכינה מטעמים מעשה ידיה, כמו: קישואים ופלפלים ממולאים, פשטידה עם בשר.. נהנינו מאוד מהסוכה. התגאיתי מאוד בסוכה שלנו ואירחתי את חברותיי ואת שכניי.

אני ואחי אליעזר ז"ל 

קצת על מאכלים שאכלתי בבית הוריי: הוריי עלו לארץ מטורקיה, ארץ הבורקסים. אמי הייתה מכינה בעצמה את בצק העלים ואנו היינו זוכים בכל שבת בבוקר לאכול בורקסים טריים עם גבינה, גבינה וחצילים ותרד. כשליאור (אבא של אגם) גם הגיע לחיינו, היינו מספרים לו שמי שאוכל בורקס עם תרד יהיה חזק כמו פופאי (דמות מצוירת גיבור על של פעם). בפורים אימא שלי הייתה מכינה לבד בקלאווה, כולל הבצק. בראש השנה הייתה פשטידת דלעת שאני מכינה לכם עד היום. בפסח אמא שלי הייתה מכינה ממולאים טעימים וקציצות מיוחדות לפסח. לכל החגים הצטרפו קציצות הפרסה (כרישה) שכולם אוהבים ותמיד אין מספיק, כי זה "מתחסל" עוד לפני שמתחילים לאכול.

דבר מיוחד מאוד שאני זוכרת מבית הוריי הוא שלאבא שלי היה טייפ סלילים מקצועי. אבא שלי הי מקליט אותי שרה וגם את אחיי. עם הימים כשגדלנו, הבן שלי (אבא של אגם) היה שר והוא היה מקליט. בילדות שחקנו בקלאס, חמש אבנים, חבל, מחבואים. עם הוריי שיחקתי בטמבולה – משחק קלפים דומה לבינגו.

זיכרון מאוד מיוחד מאימא שלי זה שהיא הייתה גם מציירת יפה, ועשתה ציורים עם עבודות עץ כל מיני דמויות. אבא שלך למד לצייר ממנה ועד היום הציורים של אבא תלויים בבית שלי.

כמה חברות ילדות שלי, שעם חלקן אני בקשר עד היום הן: רחל פילוסוף (מורה), לבנה בכר, שולי, חווה בלאו וטובה הוכמן. עם חלק אני נפגשת עד היום.

אני בנערותי

בכיתה ח' התחלתי לצאת לבלות. מכיוון שלא היה להוריי רכב, היינו נוסעים למסיבות עם סוס ועגלה מפתח תקווה לבני עטרות. אני זוכרת פעם שחזרתי ממסיבה אחרי 1 בלילה והורים שלי דאגו וכעסו עליי, כתוצאה הם אסרו עליי לצאת לתקופה. אימא שלי אמרה לי שצריך "פאסנסיה" (סבלנות בספאניולית) בשבילי, מושג שעלה הרבה בבית. אהבתי מאוד את תקופת הילדות. הכל היה חופשי וקרוב. לא היו גדרות בין הבתים ועברנו דרך חצרות של השכנים אל חברים. אני מתגעגעת לימים האלו שלא היו כמעט מכוניות, היה שקט יותר ולא מסוכן כמו היום.

כשהייתי צריכה להגיע למקומות לא היה לי רישיון ולכן לא היה לי רכב והייתי מתניידת עם אוטובוס. בגיל 18 הכרתי את סבא שלך במסיבה, דרך חברת נעורים שלי ולאחר זמן שיצאנו יחד התחתנו.

אני, אגם וסבא ז"ל 

אני, אגם וירדן

סרטון תיעוד של סבתא לאה: 

הזוית האישית

סבתא: העבודה על מפגש בין דורי עם אגם נכדתי, הזכירה לי את ימי ילדותי היפים, חלק מימי הלימודים בבית הספר, חוויות עם משפחתי בחגים, על מסורת במשפחתי בחגים, היה לי נעים להיזכר במאכלים שאמי הייתה מכינה.

אגם: סבתא, תודה רבה על הזמן שלך ועל הסיפורים המאוד מעניינים. אני אוהבת אותך. זכיתי שאת סבתא שלי ובזה שאני דומה לך וליופי שלך. כיף לי מאוד לבלות איתך, במיוחד ללכת לבריכה.