מאגר סיפורי מורשת

ההיסטוריה שלי מתחילה בעיירה קטנה באוקראינה ששמה שיפיטובקה. אימא  שלי  נולדה בשנת 1925, למשפחה ברוכת ילדים והיתה 8 במספר. אבא שלה, שמואל ברונשוויג, היה חזן בבית הכנסת. היה לו קול מאוד יפה ולא פעם באו אנשים לשמוע אותו שר. וסבתא שלי רחל היתה אשתו.

אמא שלי (גניה) התחילה ללמוד בבית ספר שנקרא "חדר" שם היא למדה ביידיש.

בשנת 1941, כשהתחילה מלחמת העולם השנייה וגרמנים נכנסו לעיירה, משפחתה, שהייתה ענייה, הצליחה לברוח בעזרת משאיות שנתנו להם הרשויות. המשאית שבה הם היו היתה האחרונה שיצאה מהעיירה. לאחר מכן, הגרמנים פוצצו את הגשר מעל הנהר ומי שנשאר נספה.

אחיה של אמא שלי מאיר ברונשווינג, שהיה חייל בצבא האדום (הצבא של ברית המועצות, שנסוגה בימים האלה), נכנס לעיירה לדרוש בשלום המשפחה, אך אנטישמים הסגירו אותו לגרמנים והוציאו אותו להורג עם עוד הרבה יהודים, בעודו בן 20 (שמו הונצח במוזיאון יד ושם).

עוד שני אחים של אמי, חיים ויצחק, נלחמו בנאצים בשורות הצבא האדום.

המשפחה עברה מעיר לעיר. בסופו של דבר הגיעו לאוזבקיסטן, שם סבתא שלי, רחל, נפטרה מרעב, כל פרוסת לחם שהיתה מקבלת הביאה אותה לילדים.

לאחר שהסתיימה המלחמה אמי, גניה, חזרה לשפיטובקה וסיימה לימודי הוראה והתחילה לעבוד בבית ספר יסודי בתור מורה.

בשנת 1946, היא פגשה את אבא שלי, אברהם, שהיה סגן בצבא האדום.

הוא נולד בעיר ששמה מלוארכנגלסק ברוסיה, בשנת 1925. אביו נלחם גם במלחמת העולם הראשונה!!! הוא עבד  בעבודות שונות ביניהן בצורפות (הכנת תכשיטים). הם היו שלושה אחים: אנה, אברהם וולדימיר.

בשנת 1933, אמו, חיה, נפטרה ממגפה, ואביו נפטר ממחלה בשנת 1955.

בשנת 1946, ב- 24.08 הם התחתנו בשיפיטובקה. באותם ימים הנישואים בברית המועצות היו אזרחיים בלבד. אך למרות הכל, סבא שמואל ערך להם חופה בסתר, ע"פ היהדות וכתב בכתב ידו את הכתובה, חוזה הנישואים. סבא יצחק, שהיה בחיים באותם ימים, הכין במו ידיו את טבעת הנישואים עם הקדשה, דרך אגב הטבעת עדיין שמורה אצל אמי והיא עונדת אותה.

בתקופה שבין 1946 ל- 1954 הוריי עברו מעיר לעיר: אסטוניה, ליטא, רוסיה וכו'.

בשנת 1948, נולדה אחותי רוזה ובשנת 1954, חזרו הוריי לשפיטובקה ושם נולדתי אני, אנה.

הוריי היו מורים בבית הספר.

אני למדתי בבית הספר. בגיל 15, נסעתי לעיר אחרת ללמוד בבית ספר למוזיקה. לאחר מכן חזרתי לשיפיטובקה ולימדתי (פסנתר) בין השנים 1973-1975, בקונסרבטוריון העירוני.

בשנת 1975, התחתנתי עם בעלי בוריס. בזמן הזה, הוא היה סטודנט לרפואה בעיר לבוב. מאז ועד העלייה לארץ, גרנו שם עם הוריו של בעלי, אסיה וגרמן גנדל, (האימהות שלנו היו חברות ילדות ואחרי סיום מלחמת העולם השנייה נפגשו שוב ושמרו על הקשר בין המשפחות).

*חשוב לציין, שאבא של בעלי בוריס (גרמן), היחיד ממשפחתו ששרד את השואה.

בשנת 1977, נולדה לנו בת בשם אינה, אמא של נכדיי, אורי ומאיה.

בתאריך- 30.4.1990 (זה היה יום העצמאות בארץ) עלינו ארצה. לאחר הסבל שעבר גרמן, אבא של בעלי, במלחמת העולם השנייה, הוא התעקש לעלות רק לארץ ישראל, עם כל משפחתי הקרובה: אחותי, הוריי, הוריו של בעלי, אחיו של בעלי ומשפחותיהם. זו היתה תקופה: מרגשת, מרתקת, מלאת אתגרים וקשיים ובעיקר עשייה ועבודה קשה. הכל היה חדש חברים חדשים, מקומות ואנשים. למרות הקושי של הקליטה בארץ מהר מאוד הבנתי והרגשתי שאני בבית!

לאחר עבודה מאומצת הצלחנו ונקלטנו היטב בארץ. בעלי היום רופא בכיר, מנתח בבית חולים מאיר.

אני למדתי מקצוע חדש, מנהל מערכות בריאות. ועבדתי יותר מ-20 שנה בשירותי בריאות כללית בתור מנהלת אדמיניסטרטיבית.

הבת שלנו אינה, כיום רופאת ילדים. היא סיימה לימודי רפואה בטכניון. ובשנת 2007, נולדו לנו נכדים מקסימים מאיה ואורי, שאתו אני רושמת את סיפור זה.

הוריי שיבדלו לחיים ארוכים כיום בני 93 שמם גניה, ברונשווינג בנעורים, ואברהם דובינסקי, מתגוררים בעפולה, על יד אחותי הגדולה רוזה.

לפני כמה חודשים, קרה אירוע מאוד משמעותי, מעניין ומרגש במימדים היסטוריים:

התקשרה נציגה מ"יד ושם" אל אמי (היא ידעה לפנות דווקא אליה, כיוון שפרטי האח ההרוג שלה, מאיר ברונשווינג ז"ל, הופיעו במוזיאון יד ושם) ואמרה שבמקרה, התגלו הקלטות עתיקות ימים, במרתף של אוניברסיטת סן פיטסבורג (ביניהן גם הקלטות של סבא שלי – שמואל ברונשווינג). באמצעות הטכנולוגיות המתקדמות, שחזרו את ההקלטות והם הועברו לדיסק. לאחר מכן, ההקלטות הוצעו למכירה פומבית (גם מוזיאון יד ושם ניסה לזכות). אך בסופו של דבר, מי שזכתה היא חברה מגרמניה, שממומנת ע"י פולקסוואגן והועברו לאישה גרמניה בשם אינגה שמתגוררת בהמבורג, היא למדה ויודעת יידיש. בנוסף היא גם מוזיקאית ומקדישה חלק גדול מזמנה להקלטת שירים ומנגינות עתיקות בידייש (בשילוב המנגינות המקוריות עם עיבוד עכשווי) והיא עושה זאת בהתנדבות. לשם כך גייסה נגני פסנתר וכינור ומגייסת כספים למימוש הפרויקט.

בחודש ספטמבר האחרון הגיעה אינגה ארצה, אני, אחותי, הוריי ונציגת יד ושם "עיינה" נפגשנו עם אינגה בבית הוריי בעפולה. היא השמיעה לנו קטעים של שירה של סבא שלי, שהוקלטו בשנת 1928, על ידי חוקרת פולקלור (שירה עממית) ביידיש  סופייה מגיד. בזכות הסדר שעבדה בו: בכל יום רשמה את מי היא קליטה, ניתן לדעת בוודאות שזו הקלטה שלו.

המפגש היה מרגש ביותר! אמא שלי זיהתה את קולו של אביה ובכתה מהתרגשות, ואמרה: "זו זכות גדולה לקבל כזו דרישת שלום מאבי האהוב, לאחר 90 שנה".

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.