מאגר סיפורי מורשת

שמי: אסתר הדסה משאשוולי נולדתי בעיר סמטרדיה שבגרוזיה בשנת 1954 להוריי משפחת חחיאשוולי. נולדתי בבית דתי שומר תורה ומצוות.

גדלתי בעיירה (גולש) קולאשי, זו עיירה קטנה בנפת סמטרדיה שבמחוז אימרתי במערב גאורגיה. העיירה שוכנת  צפונית לסמטרדיה, העיירה קולאשי כונתה על ידי יהודי גרוזיה בשם "ירושלים הקטנה".

קולאשי היוותה ישוב יהודי גדול ומרכזי בגאורגיה. כמעט כל תושבי העיירה היו יהודים. המגורים ברחבי העיירה התקיימו על-פי חלוקה לכשלושים אזורים, שנקראו על שמות המשפחות שגרו בהם.

במרכז העיירה עמד שוק שהווה מרכז מסחרי לתושבי הסביבה כולה. יהודי קולשי חיו חיי שגשוג ורווחה יחסית לשכניהם הנוצרים, ועסקו במגוון רחב של מקצועות. רבים מתושבי העיירה עסקו במסחר, היו ביניהם בעלי מלאכה וספקי שירותים שונים, ורבים עסקו במקצועות חופשיים בהם רופאים, רוקחים, משפטנים, מדענים, מהנדסים ועוד. בקולאשי היו שני מפעלי טקסטיל גדולים שנוהלו על-ידי יהודים, והועסקו בהם יהודים רבים מתושבי העיירה. בשנות השלטון הקומוניסטי רכשו תושבים יהודים רבים השכלה גבוהה באוניברסיטאות ברחבי ברית המועצות, והביאו לחיזוק מעמדה של העיירה והקהילה היהודית.

מסורת ומנהגים

קולאשי הייתה מרכז שוקק של דת ומסורת, ואף נהוג היה לקרוא לה "ירושלים של גרוזיה". קולאשי התייחדה בהיותה המקום היחיד בכל רחבי ברית המועצות שהיה בה "תחום שבת" (ערוב).

לא היה בחור אחד בקולשי שהיה בלי כיסוי ראש, היהודים התהלכו ברחוב עם ציצית ותפילין. ובשבתות- לאחר התפילה, רחוב סטאלין (הרחוב הראשי) היה מלא ביהודים שהחזיקו טליתות תחת בית השחי. הם התפללנו שלוש פעמים ביום על ירושלים – זה לא היה סתם תפילה. כל הבנים ידעו להתפלל, ורבים למדו מעבר לתפילה הרגילה גם תרגום, משניות, גמרא. בתקופת סטלין חלק נכבד המשיך בלימודים בתוך המחתרת (השלטונות בעצם ידעו על כך, אך לא הציקו בלי פקודה מגבוה. עצמו עיניים).

יהודי קולאשי היו מאמינים ומסורתיים מאד. הם שמרו על מנהגי החגים והחתונות שניתן היה לראותם בכל העיירה. אני זוכרת במיוחד את חג סוכות חגגנו אותו שבוע ימים מחוץ לבית שלנו. לבניית הסוכה שימשו בדים, הסכך היה מקש או מענפי עצים… הארוחות – בוקר צהרים וערב נאכלו בסוכה. בשעות הערב, קראו בתורה. כשמזג האוויר אפשר העבירו את הלילה בסוכה.. בקולאשי כינו את חג הסוכות 'חג האוהלים'."

רוב החתונות השידוכים נערכו לאחר שידוך, במרבית המקרים היו החתן והכלה תושבי קולאשי. הזוגות הצעירים המשיכו לגור בבית הורי החתן, וכמה דורות חיו בבית אחד. לידות נערכו בבתים והבריתות נחגגו לעיתים בבית הכנסת ולעיתים בבתים.

בין חברי העיירה היהודים שררו יחסי אחווה ותמיכה הדדית בקולאשי כולם היו ידידים. אף אחד לא הלשין על השני. יהודים עזרו ונתנו כסף ליהודים שנזקקו לבנות את ביתם מחדש בעקבות אסונות (שריפות היו נפוצות בבתי העץ הרבים בעיירה)." לנו היו 4 חדרים בבית. המטבח שלנו  היה עשוי מעץ מפואר, שם אימא שלי בישלה. בנפרד מהבית היה מקום מיוחד לרחצה, ביום חמישי הבנות היו מתקלחות, והגברים ביום שישי.

שמות האחים שלי הם: גבריאל, ציפורה, יצחק, יוכבד, מלכה ותמר. אבא שלי היה מוכר נפט עם עגלה וסוס. ואימא הייתה עקרת בית. הם היו אנשים צנועים ומאושרים

גרנו בשכונה יהודית. את השמחות ערכנו  בבית הכנסת וכולם היו שותפים בהכנות לאירוע. כל השכנים והקרובים השתתפו בשמחות.

בשוק של העיירה קנינו פירות וירקות .ואת הבשר היינו קונים בבית הכנסת. בכל יום חמישי היינו הולכים לבית השחיטה ואחר כך היינו מכשירים את הבשר. וביום שישי היינו מבשלים אותו

בשנת 1971 עלינו לארץ ישראל. הגעגועים לארץ ישראל גברו, והחלטנו לעזוב את גרוזיה ולעלות לישראל. נסענו ממסטרדיה ברכבת עד מוסקבה, וממוסקבה במטוס עד לארץ ישראל. בארץ הגענו לדודה שלי רבקה ז"ל בבני ברק והיינו אצלה שלושה חודשים. אחר כך קיבלנו דירה בלוד. ואחרי חגים הלכתי ללמוד בכפר חב"ד בסמינר "בית רבקה" שם רכשתי את השפה העברית. בתחילה היה לי קשה עם השפה, אבל, ב"ה, בסוף התרגלנו אליה.

הרגשנו ביטחון ושמחה, הרגשתי שזו המולדת שלי ושל אבותינו.

הגענו בתקופת החגים זאת לארץ, אני זוכרת, שאהבתי את הריקודים והשמחה של החסידים. ראיתי שם מהי אהבת חברים.

הזוית האישית

התלמידים: אחיה בן משה, רועי ימין ויונתן זהבי מקשיבים לסיפורה של אסתר ומתעדים את סיפורה.