מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי שאנן זך,  נולדתי בישראל בתאריך 18.8.1948, גדלתי בקיבוץ יגור. הילדים בקיבוץ היו רוב היום בבתי הילדים ושם גם אכלנו וישנו כל הזמן, אל ההורים הגענו רק אחרי הצהריים לשעתיים שלוש. למדתי 12 שנים בבית ספר ביגור, השתחררתי משירות בחיל השריון בנובמבר שנת 1970 וחזרתי ליגור לעבודה בפרדס. בשנת1971 התחתנתי ובתאריך 5.5.1972 נולד עידן (אבא של נופר, הנכדה המתעדת). בהמשך נולדו לירן, גל ועפר וכולם הקימו משפחות עם ילדים. סך הכל יש לי היום עשרה נכדים. אחר כך עבדתי בריכוז קניות וכמנהל הרכב ביגור עד יציאתי לפנסיה בסוף 2018.

בשירותי הצבאי

הסיפור בו בחרנו להתמקד עוסק בחוויה קשה שחוויתי מטיול בזמן התיכון. בטיול שנתי בכיתה י"א יצאנו לטייל במכתשים. באחד ימי הטיול התחלקנו לקבוצות, כל קבוצה מנתה בין שמונה לתשעה תלמידים בליווי מדריך בוגר. קיבלנו מסלול טיול שבסופו היינו אמורים להגיע לנקודת סיום מרכזית שבה חיכה ג'יפ שליווה את הטיול. כל קבוצה הלכה במסלול שונה אבל בכיוון כללי היינו באותו איזור וכל קבוצה הייתה אמורה להגיע לנקודת הסיום. קיבלנו מפה טופוגרפית ולמדריך היה גם רובה, כמובן שלא היו אז טלפונים ניידים ושום אמצעי קשר אחר. באותו יום היה מזג אוויר שמשי אבל קר. יום קודם לכן היה גשום וסוער והיו הרבה מים בגבי הסלעים.

התחלנו ללכת ושמנו לב שקבוצות סביבנו הלכו לכיוון שונה משלנו. חשבנו שהם טועים קצת ואנחנו הולכים בסדר. היו לנו על הגב מספר תרמילים עם ארוחת צהריים בלבד ומעט מים לשתייה. הכוונה הייתה שלקראת הצהריים נפגוש את הרכב בנקודת הסיום. הלכנו כמה שעות ולא ראינו את הג'יפ שמחכה לנו בנקודת המפגש. בינתיים אזלו לנו המים ונאלצנו לשתות ממי הגשם שנקוו בגבים יום קודם (למזלנו). שוב היינו בטוחים שכולם טעו ורק אנחנו הולכים בסדר.

הגיעו שעות הערב, השמש התחילה לשקוע וראינו שהחושך מתקרב ואין שום סימן באופק. המשכנו בהליכה עד שירד החושך בסביבות השעה 17:00 (היה חורף!). נעשה קר מאוד, למזלנו היה לכל אחד מאיתנו מעיל או סוודר. כמו כן היה ברשותנו פרימוס לחימום ארוחת הצהריים. הבנו כעת שטעינו ולא רצינו ללכת בחושך כי מסוכן (לא ידענו היכן אנחנו נמצאים). החלטנו להישאר במקום עד למחרת שיאיר הבוקר ואז לחזור בדרך שבה הגענו.

הלילה היה קשה מאוד, התכרבלנו כל הילדים אחד בשני ואספנו קצת שיחים להתכסות בהם. האש היחידה שהייתה לנו היא מהפרימוס שהיה ברשותנו. הדלקנו אותו וכל אחד בתורו שם אצבע או שתיים על האש הקטנה לחמם קצת את האצבעות שלא יקפאו. כמובן שלא יכולנו להרדם כל הלילה עד למחרת בשש בבוקר כשהשמש הפציעה. כמו שתכננו – כאשר האיר היום התחלנו ללכת חזרה לכיוון ממנו באנו יום קודם. זמן קצר לאחר שהלכנו ראינו מרחוק מטוס פייפר בשמיים והתחלנו לנפנף בכאפיות ובמעילים למשוך תשומת לב. ואכן אחרי זמן קצר המטוס הגיע מעלינו וזרק לנו פתק נייר "אם כולם בריאים תעמדו בשורה אחת". נעמדנו בשורה אחת, המטוס עשה סיבוב, ירד נמוך מאוד וזרק לנו שק מהשמיים. בשק היו קצת קופסאות שימורים, לחם וגפרורים להדלקת אש. הוא עשה עוד שני סיבובים, שוב זרק לנו פתק עם הסבר לאן ללכת ואמר שישלחו רכב מהצבא לחילוצנו. המשכנו בהליכה בכיוון שהוא הורה לנו ולאחר שעה בערך הגיע קומנדקר צבאי שאסף אותנו והחזירנו לשאר הכיתה. ובכך הסתיימה החוויה הקשה הזאת.

הזוית האישית

שאנן: נהניתי מאוד לעבוד עם נופר ושמחתי על הקשר שהיה בינינו.

נופר: נהניתי לשמוע ולתעד את הסיפור.