מאגר סיפורי מורשת

שמי גבריאל אברג'יל

אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי רועי, לו אני מספר את חוויות ילדותי משנות ה – 50 במדינת ישראל.

נולדתי בשנת 1951 בעיר קזבלנקה שבמרוקו, עד היום אין יודעים את תאריך לידתי המדויק מכיוון שעליתי לארץ ללא תעודות (פירוט בהמשך הסיפור) וכשעליתי לארץ אמי אמרה שנולדתי בערך בחג השבועות. ומאז יום הולדתי נקבע לתאריך: 6.6.51. שמי ניתן לי על שם המלאך גבריאל ואני בן רביעי מתוך 11 ילדים להורי: תמר ואברהם אברג'ל ז"ל.

ארבעת הילדים הראשונים נולדנו במרוקו. בתקופת הולדתי לא ניתנו אשרות יציאה ממרוקו לארץ ישראל ולכן נאלצו הורי לקנות כרטיסים לצרפת (למחנה עולים – "קונדרינס" שבמרסיי). במרסי, נשארנו כ- 3 חודשים ורק אז אישרו לנו לעלות לארץ ישראל. אמי הפנתה בקשת יציאה ממרוקו לשלטונות טרם נולדתי ולכן הבקשה הייתה לזוג +3 ילדים. אך עד הגעת האשרות כבר נולדתי והורי החליטו שהם לא יכולים לבקש אשרה גם בשבילי כי אז יאלצו לחכות עוד שנה עד שהיא תגיע. לכן, במעבר הכניסה לאניית "נגבה" אמי החביאה אותי במעילה ורק כשהאנייה החלה בהפלגה הוציאו אותי מהמעיל.

בירידה מהאניה, בכניסה לארץ ישראל נשאלו הורי – מה פתאום ישנם 5 אשרות כניסה ל- 6 נפשות ואז היא נאלצה להסביר את הקורות הנ"ל. מיד כשירדנו מהאנייה ריססו אותנו בחומר  D.D.T  נגד מחלות ואז העבירו אותנו לכינוס עולים ב "מחנה דוד" שבחיפה ומשם הפנו כל משפחה למעברה. אותנו, שלחו למעברת "אבו ג'אבר", היא היום מושב אחוזם.

הנסיעה למעברה הייתה במשאיות והיא הייתה קשה מאוד וארוכה. לאחר נסיעה של כ -12 שעות הגענו בשעות היום למעברה ונוסעי המשאית לא רצו להתפנות כיוון שראו שבעברה הייתה במדבר, מסביב היו רק חולות אוהלים וצריפים ולא מקומות ראויים למגורים. נהגי המשאיות המשיכו יחד עם הנוסעים בנסיעתם וחזרו למעברה בשעות הלילה, אז לא הייתה תאורה ולא ראינו שבעצם הביאו אותנו לאותו המקום. הילדים בכו והיו כבר רעבים. עם הזריחה הגיעו אנשי העליה והבטיחו לנו שהמקום הינו זמני וכך שיכנו בצריפים או באוהלים. ארבע משפחות בצריף/אוהל.

במעברה לא היו תנאי מחייה אליהם אנו רגילים כיום. חיינו ללא חשמל, ללא שירותים ללא מים זורמים אלא ממכלית. אל הצריפים לא הייתה גישה בדרכים סלולות, אלא דרכי עפר. את המזון קיבלנו בתמורה לתלוש אותו קיבלנו אחת לחודש. גם כלי בית לא היו ובישלנו במדורות (כי לא היה גז) בתוך פחים. בחודשי החורף כשירד גשם. משאית המזון לא יכלה להגיע אל המעברה והיינו מייבשים לחם כדי שיהיה לנו מה לאכול.

התנהלות זו הייתה גם לגבי משפחות עם ילדים קטנים ותינוקות, וכדי שלתינוקות יהיה מה לאכול האם הייתה חייבת להניק. בכפר ערבי סמוך ונטוש הצלחנו למצוא פירות.

בתמונה בה הצטלמנו נראים פערי הדורות, על רקע הצריף בו חיינו במעברה. והוא קיים עד היום במושב אחוזם.

סבא בילדותו באבן שמואל, שנת 1964 

בכפר ערבי סמוך גרה משפחתו של אבו ג'אבר והוא אישר לנו לחפש פירות שנשארו על העצים. הצריף שנבנה בשנת 1951 עדיין קיים במושב אחוזם.

מושב אחוזם

"אחוזם (אֲחֻזָּם) הוא מושב עובדים, מדרום לקריית גת, המשתייך לתנועת הפועל המזרחי, ובו מתגוררים תושבים דתיים וחילוניים כאחד. היישוב נמצא בחבל לכיש והוא חלק ממועצה אזורית לכיש. שמו של היישוב ניתן לו על שם אחד מצאצאיו של יהודה. הרב יעקב אלקבץ משמש כיום כרב היישוב, והוא משמש גם כרבו של חבל לכיש. המושב הוקם בשנת 1950 בשם "מעגלים" על ידי עולים ממרוקו כמושב של העובד הציוני". (ויקיפדיה)

בתמונה בה הצטלמנו נראים פערי הדורות, על רקע הצריף בו חיינו במעברה והוא קיים עד היום במושב אחוזם.

סבא גבי עם נכדתו רומי על רקע הצריף משנת 1951

הזוית האישית

סבא גבריאל: תכנית הקשר הרב דורי, היא תכנית חשובה מאוד בעזרתה הדור הצעיר מתקרב אל הדור הוותיק ולומד את סיפור חייו. במפגשים אלה התקרבתי מאוד לנכדי ובילינו יחד רגעים נפלאים. לאט, לאט נכדי למד את עברי ואת סיפור העלייה והקליטה שלנו בארץ ישראל. על הדור הצעיר ישנה מחויבות להכיר וללמוד את מורשת דורותיו וערכיו, להתקרב אל העבר שלו ולספר אותו גם לדורות הבאים.

אני רוצה להודות למורה פוני זרי שליוותה אותנו לאורך כל המפגשים, בעזרה, תמיכה וייעוץ. אסיים את דברי בציטוט מדברי יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל"

ישר כח!