מאגר סיפורי מורשת

צנע והחבילות מאמריקה

הייתי בת שנה כשהוכרזה המדינה ופרצה מלחמת השחרור. המוני יהודים עלו לארץ מכל העולם. המדינה הצעירה והענייה לא יכלה לספק את כל הצרכים הכלכליים לתושבים החדשים ולכן הכריז דוב יוסף שהיה "שר האספקה והקיצוב" (מעין שר אוצר) על מדיניות של "צנע". האזרחים קיבלו "פנקסי תלושים" שבעזרתם קנו במכולת וגם "נקודות" עבור בגדי הלבשה. "התקצוב" היה דל. לא היו קניונים או חנויות רבות ומפוארות. האופנה לא הייתה מפותחת.

אמי היקרה חפשה דרכים יצירתיות כיצד להלביש את התינוקת החמודה שנולדה לה ואז מצאה פתרון, לשכנה שלה הייתה אחות שגרה באמריקה ולה היו ילדים קטנים, שהבגדים שלהם היו קטנים עליהם. היא הייתה שולחת אותם בחבילה באוניה לאחותה. כך יכלה השכנה שלנו להתפרנס. היא מכרה בגדים יד שנייה. החבילה הייתה לעתים מגיעה אחרי הפלגה של חודש שלם. אבל כשהגיעה החבילה, השמחה הייתה גדולה.

השכנה הזמינה קודם כל את אמי האהובה עליה לבחור ראשונה את ה"מחלצות". אמי הייתה משלמת לה ככל "שידה הייתה משגת" וזה היה מעט מאוד. אלו היו בגדי היפים בעיקר לקיץ. בחורף, אמי ואחיותיה היו קונות צמר בזול וסורגות לי בגדים מופלאים. הרגשתי בבגדים האלו כמו נסיכה קטנה מארץ האגדות שלבושה בבגדי מלכות.

החרם !!!

בילדותי גרתי בשכונת מונטיפיורי בתל אביב. היה בו בית ספר יסודי אזורי דתי. רכשתי בו הרבה ערכים. מנהל בית הספר היה בסוף השנה, מכנס את התלמידים לטקס שבו הוכרזו המצטיינים מכול כיתה. בכיתה ג' אני הייתי המצטיינת הכיתתית היחידה ונקראתי להתייצב לפני כל בית הספר, לקבל תעודת הוקרה. מאוד התביישתי וממש לא רציתי בכך. ילדה אחרת בכיתה, חשבה שגם לה מגיע והטילה עלי חרם! סבלתי מאוד ואימי פנתה למנהל בית הספר והסבירה לו מדוע הטקס מיותר ואפילו פוגע. ומאז לא נישנו הטקסים האלו. אבל אצלי בלב תישאר הצלקת הזו לעד!!!

ה"שיטפון"

שכונת מונטיפיורי, בה גרתי בילדותי, ממוקמת על גדות נחל "מוסררה" (היום "נתיבי איילון"). בכל חורף הנחל עלה על גדותיו, והציף את השכונה. כשהחל הטפטוף הראשון, היינו ניגשים לגדות הואדי, וכשהנחל החל להתמלא, היינו נערכים לשיטפון שיגיע. חלק מהתושבים התפנה לבני משפחה מחוץ לשכונה, ולאלה שלא היה לאן ללכת, היו מוזמנים לבית הוריי, שהיה בקומה השנייה. אימי הייתה מכינה מצרכים מבעוד מועד לכבד את האורחים. חורף אחד, כשעמד להגיע השיטפון, הבית התמלא תושבי השכונה, ואז הציפו המים את הרחובות, והגיעו אנשי מכבי האש בסירת זודיאק, עד לגרם המדרגות הצדדי של הבית, והיה צורך לפנות את האורחים שלנו מחשש שתהיה התמוטטות. אותי, ילדה כבת שנתיים, כיסו בשמיכה ופינוי לתוך הסירה ומשם הגענו למועדון ויצ"ו השכונתי, שהיה במקום גבוה ובטוח. שעות חיכיתי, עד שאמי הגיעה וחבקה אותי בזרועותיה. היא לא התפנתה עד שאחרון האורחים עזב את הבית. ממנה למדתי הכנסת אורחים מהי, גם עזרה הדדית והתחשבות בזולת.

מסלפי לתמונת דיוקן

בתמונת הדיוקן שלי אני מצולמת כאשר אני מקריאה סיפור לנכדיי, אחד הדברים האהובים עלי ועל נכדיי

הזוית האישית

אדלה: העבודה המשותפת עם הנכד גרמה לי לעונג רב, חשתי קירבה מיוחדת לנכד שהתעניין בסיפורי העבר שלי.

עילי: שמחתי לעבוד עם סבתא ולשמוע על המשפחה וגם על ארץ ישראל של פעם. נהניתי ללמד את סבתא להשתמש במחשב.