מאגר סיפורי מורשת

תחילת הדרך

רוז דגן, קיבלה את שמה מהוריה, פירוש שמה הוא ורד, אשר מסמל יופי, צמיחה ופריחה. נולדה בתאריך 24/8/1932, בקזבלנקה, שבמרוקו. רוז מספרת שאבא שלה שירת בצבא, במלחמת העולם הראשונה. הוא שירת בצבא הרבה שנים, לאחר מכן התחתן ובנה בית בקזבלנקה בשכונה של וילות, ושם היא בעצם גדלה. היא חיה חיי שפע, הבית היה גדול עם הרבה חדרים, בן שתיים וחצי קומות. בקומה העליונה היו החדרים ובקומה התחתונה הסלון והמטבח. רוז חיה בבית עם שבע נפשות נוספות. גם משרתות, חיו בבית. אחת שהלכה לשוק, אחת שכיבסה, אחת שטיילה איתה ועם אחיה ואחיותיה. האב עבד, הם היו די אמידים. הדבר שהיא הכי זוכרת הוא שאהבה לגלוש יחד עם אחיה על מעקה השיש, מהקומה העליונה היישר לקומה התחתונה שהייתה ליד גרם המדרגות. מחוץ לבית הייתה חצר גדולה ומרווחת, עם דשא, היא נהגה לשחק בחוץ עם האחים והאחיות שלה. רוז היא אחת מתוך שישה אחים, שלושה בנים ושלוש בנות, היא החמישית מבין כולם. כל ילדותה פינקו אותה ודאגו לה, היא אהבה להיות כמעט הכי קטנה, כל דבר שביקשה קיבלה. הקשר בינה ובין האחים היה קשר טוב עד מאוד. אחד מאחיה אברהם – האח הבכור. רוז מספרת שהייתה חוזרת מביה"ס הוא זה שהיה עוזר לה במתמטיקה. כוכבה – הראשונה שעלתה לארץ וגרה בקיבוץ. ושלום – היה מאוד שובב, היה מרכיב אותה על האופניים ותמיד עזר בבית.

ילדותה של רוז

אביה של רוז נולד בשנת 1893 במוגדור, שבמרוקו. כבר בגיל צעיר מאוד הוא רצה לעלות לארץ ישראל. באותם זמנים היה כבר דיבור על העלייה. רוז מספרת שכל הזמן היה לו את הדחף הזה לעלות לארץ ישראל. לאחר זמן מה הוא עבר לקזבלנקה, שירת שם בצבא ולאחר מכן התחתן. בילדותה אהבה לרכב על אופניים, לצאת לטייל עם ההורים, לשחק עם האחים בגינה, להתנדב בצופים, לקרוא ועוד. רוז זוכרת שבילדותה היא אהבה לשמוע שירים בצרפתית, בעברית וגם שירי צופים. אהבה לשחק בגינה עם אחיה ולשחק בצופים עם שאר המדריכים והחניכים בכל מיני משחקים. בהיותה צעירה הלכה לצופים, היא התחילה ממש לאהוב זאת ואף התקדמה והפכה להיות מדריכה בצופים. בתקופה שרוז הייתה בצופים, אביה עבד בעיר, הוא קנה שתי חוות כדי להתכונן לעלייה לארץ ישראל. בצעירותה, בכל יום ראשון הייתה הולכת עם כל שאר חבריה לצופים, לשתי החוות שאביה רכש בצעירותו, ולומדת חקלאות ועבודת האדמה. כיוון שמאז היותה קטנה הנחילו בה את הציונות וידעו שיעלו לארץ, ויעבדו בחקלאות. בימי ראשון הזמינו את המדריכים בכדי שילכו עם הצופים הצעירים לחוות אלו ללמוד חקלאות. הם למדו חקלאות מפני שבזמן הזה בארץ ישראל היה צריך לעבד את האדמה. אביה רצה ללמוד וללמד חקלאות, בשביל להתכונן לעלייה. בצופים היו עוד פעילות שהיו עושים, כמו למשל היו הולכים לשכונות עוני, מטפלים ועוזרים למשפחות המתגוררות בהן, מטפלים באנשים החולים ואף היו מוציאים את הילדים הקטנים מהבתים בכדי להפעיל אותם. רוז ממש אהבה לטפל בחולים ולעזור למשפחות, באותו רגע היא החליטה שזה החזון העתידי שלה, היא רוצה להיות אחות.

קידום החזון

אחיה של רוז עלו בשנת 1947. רוז החליטה שהיא רוצה לקדם את החזון שלה להיות אחות, היא עלתה לארץ בשנת 1951 בספטמבר. היישר מן האוניה נסעה לירושלים, לבית חולים ״הדסה״ לביה"ס לאחיות. רשמו אותה ב״הדסה״ ירושלים כתלמידה, היא אפילו לא ידעה את הא"ב, לא ידעה את השפה העברית. רוז מספרת שהיה לה מזל גדול מאוד כי בימים ההם היו גם עולות חדשות שהלכו ללמוד. כל העולות החדשות למדו עברית במנזר, הם קיבלו חדר, בחדר התגוררו תשע בנות. בחדר שרוז התגוררה בו היו ילידות הארץ יוצאות מן הכלל. כאשר רוז הייתה הולכת להרצאות בכדי ללמוד רפואה, ההרצאות היו בעברית, ולא הבינה דבר. לאחר כל הרצאה רוז עם הבנות בחדרה היו מקריאות את ההרצאה. היא לא יצאה בערבים אך ורק למדה עברית, היא אף ביקשה מההורים שלה שישלחו לה את כל הספרות בצרפתית, אנטומיה, פיזיולוגיה, מכיוון שהחומר שלמדה נכון בכל השפות. היא אמרה לעצמה שאם היא תילמד את כל החומר בצרפתית היא תלמד ותדע כל מה שהיא לא הבינה בהרצאות. בלילות למדה מה שהתלמידות למדו בעברית. ילידות הארץ אשר היו השותפות שלה לחדר מאוד עזרו לה. רוז אף אומרת שבזכות הבנות האלה היא התקדמה. היא התחילה להתקרב למקצוע ומאוד מאוד אהבה את המקצוע. היא למדה 3 שנים, ולאחר שלוש השנים האלו הייתה צריכה לבחור באיזה כיוון היא רוצה להמשיך, או בבריאות הציבור, בחדר ניתוח או במיילדות. מי שלא רצתה לבחור באחת האפשרויות הייתה נשארת אחות מוסמכת שהלכה לעבוד בבית חולים. היא בחרה במיילדות, אז הייתה צריכה עוד חצי שנה התמחות בחדר לידה. רוז מספרת שכל יום שהיא הייתה חוזרת היא הייתה מלאה בהתלהבות ולאט לאט היא התחילה ללמוד עברית טוב יותר. לאחר שסיימה מיילדות היה טקס הענקת הצטיינות בבית הספר לאחיות ״הדסה״. רוז לא הבינה אז מה פירוש המילה הצטיינות, הקריאו את שמות מקבלי ההצטיינות. שמה של רוז הועלה, רוז לא הבינה מדוע קוראים לה, אז הבנות שהיו איתה, אמרו לה שהיא המצטיינת ושהיא אמורה ללכת לבמה לקבלת התעודה. בתעודה היה רשום שרוז היא אחות מוסמכת ומיילדת מוסמכת, רוז שמחה עד מאוד והייתה מאושרת באותו רגע. לאחר סיום לימודיה, עם עוד שלוש מיילדות צעירות, הן היו צריכות לעבור לבאר שבע, לבית החולים שם, בשנת 1954.

באר שבע הייתה אז עיר קטנה ובית החולים עצמו היה מאוד קטן, מוזנח והמיטןת לא היו נקיות, לעומת בית החולים שבירושלים שהיה חדר מיילדות גדול ויפה. הן היו צריכות לעבוד, אז דבר ראשון הן שפשפו את המיטות ועשו ניקיון שיהיה להן נקי וטוב. לאחר מכן הן היו צריכות להתחיל שלוש משמרות של בוקר ערב ולילה במשך חודש שלם. כלומר, שבוע אחד של בוקר, שבוע אחד של ערב, ושבוע אחד של לילה, ככה שחודש עד חודש וחצי בלי יום חופשי. בכל חודש וחצי מגיעה מיילדת מירושלים להחליף מיילדת אחת מבאר שבע, מה שאומר שלאחר חודש של עבודה הן היו יוצאות מן המקום הזה ואחרות היו מחליפות וככה זה ממשיך.

מקרים מיוחדים בתור מיילדת

רוז מספרת שבתור מיילדת קרו לה שני מקרים מדהימים ונהדרים שהיא זוכרת עד היום: במקרה הראשון, תינוק שנולד שישה קילו הוא פתח עיניים והסתכל עלייה, זה היה דבר יוצא מן הכלל שתינוק שוקל במשקל כזה. המקרה השני היה של זוג שהיא הכירה. האישה שהכירה לא הצליחה ללדת היו לה הרבה הפלות, היא הייתה כל פעם באה לבית החולים בוכה ועצובה. לאחר זמן מה היה לאותה אישה היריון די טוב, כבר בחודש השביעי היו לה צירים והיא באה ללדת. הכל יצא, התינוק וגם הקרום והמים שעוטפים את התינוק. הרופאים חשבו שזו עוד הפלה, רוז הסתכלה על התינוק, ראתה דופק, לקחה את התינוק למרות שחשבו שזו עוד הפלה. התינוקת שקלה 700 גרם, לא ידעו אם היא תחייה לא תחייה ובאותו רגע רוז אמרה לעצמה שהתינוקת הזאת חייבת לחיות. היה צריך להאכיל את התינוקת דרך זונדה עם מזרק, אך רק רוז הכניסה את הזונדה ואם היה צריך להוציא, רק רוז הייתה מוציאה. רוז טיפלה בה. עם הזמן לאט לאט התינוקת עלתה במשקל ואפילו הגיעה ל-2 קילו. הגיעה העת שההורים היו צריכים לקחת אותה. כל מחלקת המיילדות עשו מסיבה אחת גדולה וענקית, צריך היה להחליט איזה שם לקרוא לתינוקת. קראו לה בת שבע מכיוון שהיא נולדה בבאר שבע במשקל 700 גרם בשנת 1967. רוז מספרת שהיא נשארה עם הוריה של התינוקת ועם התינוקת, שגדלה, בקשר. התינוקת כבר התחתנה, יש לה ילדים ואף נכדים. זה מה שרוז אוהבת במקצוע הזה שמאוד מאוד נקשרים למטופלים.

המשפחה

בשנת 1955 רוז התחתנה עם ג׳ו בעלה, הכל התחיל מאז שהם הכירו בצופים בתור מדריכים. הם המשיכו את ידידותם והיו חברים טובים. כאשר רוז עלתה ארצה בשנת 1951, ג׳ו מרוב הגעגועים אליה, עזב את משפחתו, את הבית, את ארץ מולדתו, ועלה לארץ ישראל בשנת 1952, אך ורק בשביל אהובתו, רוז. מאז הם היו ביחד עד שהתחתנו בשנת 1955. רוז וג׳ו ערכו חתונה באולם בירושלים, הם הזמינו לחתונתם את כל חבריהם מבית החולים, את צוות הדסה שרוז הכירה, את בני הדודים והדודות. היו סנדוויצ׳ים ומאכלים מאוד טעימים, הוריה של רוז עוד היו בארץ אז הם הכינו עוגה גדולה והביאו לחתונה.

לרוז שתי בנות, לאחת קוראים מיכל, בת 60,  ולה ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. הבן הבכור נשוי ויש לו שלושה ילדים, שני נינים ונינה, הקטן הוא בן 3. רוז מספרת שיש גם דברים עצובים בחיים, הבעל של בתה, היה סגן מנהל תיכון במקיף א׳ בב״ש, הוא היה מפקח ספרות באזור באר שבע. בגיל 48 הוא קיבל מחלת ניוון שרירים ALS, הרופאים אמרו שהוא יחייה 5 שנים והוא חי 10 שנים וחצי. הבת של רוז והילדים שלה טיפלו בו עשר שנים וחצי עד שהוא נפטר. הנכדה הכי קטנה הייתה בת 10 והיא טיפלה בו.

הבת השנייה של רוז, קוראים לה יעל היא נשואה, יש לה 3 ילדים, לבן הבכור קוראים ניצן והוא סיים טכניון ועובד ברפאל. איילת- סיימה הנדסת מכונות. לבן הקטן קוראים אופק, כיום הוא בעתודה ברפאל.

מסביב לעולם

רוז מספרת שהיא טיילה ברחבי העולם. היא ובעלה נסעו לעיתים קרובות לקנדה, למונטריאול, כי המשפחה של בעלה רובה בקנדה. הם טיילו שם הרבה, היו בארה"ב, בניו יורק, הגיעו למפלי הניאגרה, עשו טיולים מסביב לערים ובתוך הערים, בספרד, מדריד ובצרפת.

״בית החתונות״

לרוז וג׳ו יש בית בנאות לון עד היום, שטח האדמה הוא דונם. הם רצו למכור את הבית, אך נכדיהם התנגדו לכך, מכיוון שהבית מעלה זכרונות טובים. בגינה היו מגלשות, בריכה, נדנדות וכדור סל ובנותיה של רוז ונכדיה גדלו שם והם זוכרים, למשל, שהם היו מתגלשים ונכנסים לבריכה. בעלה שיחק כדורסל עם הנכדים. עופרי הקטנה, הנכדה, גרה עם חבר שלה, הבת של מיכל. היא למדה באוניברסיטה ולאחר מכן עבדה בבית החולים בתור פקידה במשרד הקבלה. בעלה עבד גם כן במשרד קבלה, שם הם הכירו. בזמנו, היה נהוג להתחתן באולם, היא החליטה שהיא רוצה לעשות את החתונה שלה בגינה של הבית בנאות לון, של רוז וג׳ו. לבסוף, היו 450 אורחים, רוז מתארת שהחופה הייתה על הדשא, היה כל כל יפה, הבת ניגנה על פסנתר עם השמלה הלבנה בבית. זה היה כל כך אינטימי וביתי. לאחר זמן רב הקטנה שהתחתנה אחריה, התחנה גם היא בגינה. הם אפילו הביאו גנרטור מהחשש שתהיה הפסקת חשמל ואכן מזל שהיה אותו כי באמת הייתה הפסקת חשמל.

רוז כיום

מאז יציאתה לפנסיה רוז עושה כמה שיותר. היא מתעמלת כמעט בכל יום, יוצאת להופעות, הולכת לחוגים, מנהלת משק בית, הצגות וקונצרטים, מבקרת את המשפחה ואף קוראת ספרים, ורוכבת על אופניים. בנוסף לכל, רוז מוסיפה ומספרת, שלאחר שעבדה במיילדות הרבה שנים היא הייתה אחראית בגרייטרייה, שיקום של המבוגרים שעברו או אירוע מוחי או שבר. בכל מקום שהיא הייתה בו ובמעבר בין התעסוקה שלה היא לקחה את הדברים החיוניים, היא ראתה עד כמה זה חשוב שבן אדם הוא צלול, שיכול להחליט את ההחלטות שלו. חשוב לבוא יותר צעיר ויותר בריא ואז אפשר להיות הרבה יותר פעילים מכל הבחינות גם מבחינה חברתית. בכל רגע פנוי שהיא באה הביתה היא לוקחת את הספר. היא לא רואה סדרות בכלל, היא רואה חדשות כי בעלה מאוד אוהב חדשות אז היא רואה איתו. כמו כן, תוך כדי חדשות היא עושה סודוקו, מצליחה גם לשמוע וגם לראות.

הזוית האישית

נהנינו מאוד לשמוע על עברה של רוז, לא חשבנו שנוכל להזדהות ולהרגיש חיבור עז עם מישהי או כמוה, בפרק זמן כה קצר. נהנינו לשמוע על החוויות שלה ולדעת שאנחנו מרגישות וחושבות אותו דבר לגבי הרבה נושאים. אנו מודות על ההזדמנות שניתנה לנו היא העשירה אותנו בידע רחב ובנוסף שימחה אותנו.