מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ציונים או עיראקים יהודים

אני וסבא רענן
1947 נסיעה ברכת מבצרה לבגדד
בקרב היהודים הייתה מחלוקת אם להזדהות כציונים או כעיראקים יהודים - סיפור העליה

נולדתי בעיר בגדד שבעיראק בשנת 1950.
 
בתקופה די קשה ליהודים. כשנה לאחר שחזרו החיילים (והמתים) של הצבא העיראקי מארץ ישראל למולדתם. הייתה תסיסה של ההמון העיראקי נגד היהודים. אבי פוטר מעבודתו כמזכיר בית המשפט, ומצב הרוח של כל יהודי הקהילה היה ירוד.
 
בקרב היהודים הייתה מחלוקת אם להזדהות כציונים או כעיראקים יהודים. אבי חיים גויס למחתרת היהודית, לכן החזיק אקדח. הוא הסתיר אותו בבית. הצבא העיראקי הגיע לביתנו וערך חיפוש, אך לא מצא את האקדח שהיה בשעון התלוי על הקיר. למרות זאת עצרו את אבי, כנראה בגלל הלשנה.
 
אמי,פרח, אם לילד כבן שנה (אחי הרצל), עברה תקופה די קשה בזמן היותו של אבי בכלא. משפחתה הייתה בעיר בצרה, בעוד היא והרצל היו בבגדד. יחד עם אבי נעצרו עוד מספר יהודים, ביניהם הרוקח של הקהילה. בזמנים ההם היה מקובל בעיראק לנסות לשחרר אנשים באמצעות שוחד, וקשרים. נעשו מאמצים משותפים של אימי ואשתו של הרוקח למצוא דרכים לשחרר את העצורים. 
 
השופט שהכיר את אבי מזמן היותו מזכיר בית המשפט,  שיחרר את אותו. עמיתו של אבי, הרוקח, נשאר שמונה שנים בכלא בעיראק. אני נולדתי תשעה חודשים לאחר שחרורו של אבי מהכלא. לימים אימי ציינה לפני, שאם אבי לא היה משתחרר מהכלא לא הייתי נולד.
 
המשפחה הייתה מאוד מקובלת בקהילה, ובקרב הערבים בעיר. אך זה לא עזר, כולם פוטרו מהעבודה, ונאלצו להשתמש בחסכונות. בזמן העלייה הרכוש הולאם, חלקו של הכסף הוברח לארץ, אבל הבתים וחשבונות הבנק הולאמו על ידי הממשלה העיראקית. 
 
במשך שנים היה בחצר של ההורים שלי ארגז מתכת גדול, שעליו היה כתוב בגדול מספר חשבון הבנק שהולאם בעיראק. היום הארגז נשאר בחצר חלוד והמספר נעלם ממנו. 
בעיראק משפחתי הייתה  אמידה וגרה בבית גדול על גדות נהר החידקל. סבא שלי היה עובד ממשלתי בכיר במשרד מבקר המדינה. אבי עבד בבית המשפט, והכשיר תלמידים כרשמים בבית המשפט.
ont-family:"arial","sans-serif"; mso-ascii-mso-hansi-
אבי פוטר מעבודתו כמזכיר בית המשפט.
 
מצב הרוח של כל יהודי הקהילה היה ירוד. בקרב היהודים הייתה מחלוקת אם להזדהות כציונים או כעיראקים יהודים. אבי חיים גויס למחתרת היהודית, לכן החזיק אקדח.  הוא הסתיר אותו בבית. הצבא העיראקי הגיע לביתנו וערך חיפוש, אך לא מצא את האקדח שהיה בשעון התלוי על הקיר. למרות זאת עצרו את אבי, כנראה בגלל הלשנה
 
העלייה לארץ
בני המשפחה שלי הגיעו לארץ לבושים בבגדים היפים ביותר שלהם. למרות שהשוטרים העיראקים לקחו מהם את כל התכשיטים, שהיו על הנשים, היה להם חשוב להגיע לבושים יפה. את פני המגיעים קיבלו פקידים ישראליים לבושים, חאקי. החאקי נראה למגיעים לבוש מרופט, ופשוט.
 
מיד עם הירידה מהמטוס, הגיע אדם שריסס את המגיעים בדי די טי. בבת אחת התחלפה הגאווה, בהרגשה שונה. הרגשה לא כל כך מובנת. בנוסף, לקחו אותי התינוק, לבדיקות רפואיות, והודיעו להורי שאגיע יותר מאוחר אליהם. אבי, חיים, התעקש שהוא לא זז בלעדי. הוא התחיל לחפש אותי בכל הטרמינל. עד שמצא אותי עומד בלול בחדר לבד.
 
מעברת צריפים שנבנתה על חורבות הכפר קוביבה, וקלטו עולים בתקופת הצנע.

מעברת צריפים שנבנתה על חורבות הכפר קוביבה, וקלטו עולים בתקופת הצנע.
אחי הרצל ואני עם ההורים בגינת הירק. קוטפים חצילים. השירותים מורחקים מאזור הצריף.

אחי הרצל ואני עם ההורים בגינת הירק. קוטפים חצילים. השירותים מורחקים מאזור הצריף.
אחי הרצל ואני עם ההורים בגינת הירק. קוטפים חצילים. השירותים מורחקים מאזור הצריף.
 

מעברת צריפים שנבנתה על חורבות הכפר קוביבה, וקלטו עולים בתקופת הצנע.

 
 
ההסתגלות
עד היום אני מבין את מהות הסיפור הזה, שהמשפחה מספרת.ימים ספורים לאחר העלייה, כך סיפר לי אבי, הוא התבשר שמחר הוא יתחיל לעבוד. הוא הגיע לבוש במיטב בגדיו, וענוב בעניבה, בדיוק כמו שהיה רגיל בעיראק. כשהטנדר שהוביל את העובדים לפרדס, הוא קיבל טוריה, וקלשון. האיכר ביקש ממנו לחפור בור עמוק, לסילוק אשפה. למחרת אבי הבין את המנטליות בארץ, והגיע לבוש בהתאם.
 
כשהגענו לארץ, גרנו באוהל במקום שקוראים לו: מחנה עלייה. לאחר זמן עברנו למעברה ליד שיכון "קפלן" בכפר סבא. בלילה אחד של קולות מלחמה ופיצוצים שנגרמו בפעולת תגמול בקלקיליה, המשפחה עברה לכפר גבירול. שם גרנו בצריף ללא חשמל, וללא מים זורמים במקלחת. היו שירותים בחוץ, התרחצנו באמצעות דלי ומצקת.
 
אני זוכר את התקופה הזאת כתקופה נהדרת, למרות הקשיים הפיזיים. באחד הימים, הפתילייה ששימשה לבישול נפלה והצריף התחיל לבעור. סבא חיים, כיבה את השרפה באמצעות צינור השקיה. אני זוכר, את המשפחה בורחת מהצריף, ואת סבא יוצא מהצריף העשן עם הצינור ביד.
 
אבא שלי, עבד תחילה כמדריך חקלאי בכפר "עגור". הכפר היה מאוד מרוחק, באזור ללא תחבורה כמעט, והיה מגיע הביתה בסופי שבוע. הייתה תקופה של צנע. לא היה מזון בשפע. וניתן היה לרכוש מזון מוגבל רק באמצעות תלושים. על מנת שנקבל תזונה מתאימה, אבי שתל גינת ירק בחצר הצריף. היו שם מלפפונים, עגבניות, חצילים, תות שדה, חסה ועוד ירקות. בנוסף, היה לנו לול עם תרנגולות. כל בוקר אמא שלי הייתה אוספת את הביצים בחצר. אנחנו הילדים היינו עוזרים לחפש את הביצים והיינו ממש מרוצים כשמצאנו ביצה. לעיתים אמא שלי הייתה הולכת למושב הסמוך וקונה שם חלב.
 
מאחר ולא היה חשמל, למאור היו פתיליות שמופעלות באמצעות נפט. זה מן מיכל זכוכית שממולא בנפט. פתילה הייתה טבולה בתוכו ומעליהם הונח מעין צינור זכוכית שאפשר יציאה של אויר. כמובן שהאור היה הרבה יותר חלש ממנורות החשמל שיש לנו היום. אני זוכר, את כתמי האור והצל שהיו משתקפים על קירות הצריף, ועל פניהם של בני הבית. בחורף, היינו יושבים מסביב לתנור נפט, ומתחממים לצדו. התנור נראה לי אז ענקי, אבל כנראה שלא היה כל כך גדול.
 
הבית ברחובות  
התקופה הזאת הסתיימה כשעברנו לביתנו ברחובות. שם גרה אמי עד היום. מתוך המצב שתיארתי התפתחה משפחה רחבה ומלוכדת, אמי ואבי (ז"ל) גידלו משפחה לתפארת .אחיי ואני כבר בעליי משפחות.
 
אני מנהל בפקולטה למתמטיקה ומדעי מחשב במכון וייצמן, אחי הגדול מפתח אמצעים לראיית לילה בהיי טק, אחי הקטן מנהל בנק ואחותי הקטנה עובדת ומתנדבת.לאמי יש 10 נכדים מקסימים ו-14 נינים וכיום היא בת 90 עצמאית ודעתנית. תמיד מייעצת לכולם ותמיד דואגת לכל אחד ואחד מבני המשפחה. 
 
תשע"ה

מילון

הולאם
הַלְאָמָה הוא מונח המתאר פעולה של נטילת רכוש מידי בעליו על ידי המדינה והפיכתו, לרכוש הלאום

ציטוטים

”היום הארגז מתכת עם מספר החשבון שהולאם בעירק נשאר בחצר חלוד והמספר נעלם ממנו.“

”בקרב היהודים הייתה מחלוקת אם להזדהות כציונים או כעיראקים יהודים.“

הקשר הרב דורי