מאגר סיפורי מורשת

שמי רעיה סול, נולדתי בשנת 1944 בעפולה והתגוררתי בקיבוץ שדה נחמיה (חוליות) עד גיל 6. אני הבכורה בין שלוש אחיות נאווה ועדה (ז"ל). הוריי עסקו בעיקר בחקלאות.

אבי נולד בהולנד בבית מאוד ציוני, הוא היה בתנועות נוער ציוניות, בגיל 16 הוא הלך להכשרה חקלאית. המטרה הייתה ללמוד חקלאות לקראת עלייה לארץ והקמת קיבוץ. במשך כ 3 שנים אבא עבד אצל איכר בכפר הולנדי, האיכר העביד אותו קשה מאוד מהשכם בבוקר ועד לילה אבל מסיפוריו הוא מאוד נהנה מהתקופה הזאת.

סבא שלי (אבא של אבא) נפטר כשאבא היה בגיל 14 ואמא שלו (סבתא שלי) הייתה באותה תקופה באמסטרדם. כאמור כעבור שלוש שנים, אבא עלה לארץ באנייה בעלייה בלתי לגאלית – העפלה (בלתי חוקית כי הבריטים לא הרשו לעלות לארץ) למזלו הבריטים לא תפסו אותו והאנשים מהארץ לקחו אותו ישר לבית ישראלי כדי שהבריטים לא יתפסו אותו. למחרת הוא הצטרף לחברי הגרעין שהיו בארץ (רצו להקים ישוב).

אמי נולדה באוסטריה, הבת הצעירה מתוך ארבעה אחים ואחיות. הבית שלהם לא הקפיד במיוחד על היהדות. שלושת האחים הגדולים עלו לארץ לפניה והיא נשארה באוסטריה עם אמה האלמנה. אמא שלי עלתה לארץ בעלייה חוקית. בהגיעה לארץ היא הצטרפה לבית ספר לבנות ששם היא למדה כלכלת בית.

לאחר תקופה ההורים שלי נפגשו, התחתנו ועברו עם חברי הגרעין להקים את קיבוץ שדה נחמיה שבגליל העליון.  לאט, לאט הקימו את הקיבוץ. הקימו רפת ולול, חדר אוכל, בתי ילדים וגם בנו מפעל לפלסטיק. באותה תקופה היו סביב הקיבוץ הרבה כפרים ערביים והיו יחסים טובים מאוד בין החברים והערבים

בשנת 1948 פרצה מלחמת השחרור, הקיבוץ שלנו היה על יד גבול סוריה מחשש שהסורים יירו עלינו , פינו אותנו הילדים לחיפה. אני זוכרת את הנסיעה שלנו באישון לילה במשאית כשיש עליה המון מזרונים ואנחנו הילדים ישבנו בתוך המשאית. מחיפה יש לי הרבה זיכרונות , גרנו בבניין בן שתי קומות ,בקומה התחתונה היה חדר אוכל ובקומה העליונה ישנו.

בערב, היה צורך להאפיל את כל המקום כדי שמטוסי הפצצה של באויב לא יזהו אותנו וכל ערב לקראת החשכה היה עובר ברחוב שוטר וצועק: "לכבות את האור! לכבות את האור!" אנחנו היינו באותה שעה בחדר האוכל שם הייתה דלת ברזל מתקפלת שהורידו אותה למטה. כעבור שלושה חודשים חזרנו לקיבוץ שם נשאר אבי והייתה לו רטייה שחורה על העין(כמו למשה דיין) כי במלחמה נכנס לו רסיס של קליע של רובה לעין.

זכרונות ילדות:

שדה נחמיה (חוליות)

בשנת 1950 ירד שלג כבד בכל הארץ, זכור לי שהלכנו כל ילדי הגן בקבוץ, לבושים במעיל חם ונעולים במגפיים, לראות את השלג, הלכנו למטעים (עצי פרי) ונערנו את העצים עמוסי השלג. אבא שלי בא ואמר לי בואי להצטלם איתי ועניתי שאני לא רוצה כי כבר הצטלמתי עם הילדים (בדיעבד – איזה הפסד).

באחד מטיולי הילדים עם הגננת הלכנו בשדות הקבוץ ואני רצתי קדימה, הגננת קראה לי לא לרוץ, אך המשכתי בשלי. עד שהגעתי לגדר תיל, נפלתי עליה ונפצעתי בשפה העליונה. עד היום אני נושאת את הצלקת מהפציעה  הזו.

ביום שנולדתי אבא נסע והביא גורת כלבים ומאז היא הייתה חלק מהמשפחה. אני זוכרת שחגגנו יחד יום הולדת, כשלי זר על הראש ולכלבה זר על הצוואר. כשמלאו לנו חמש שנים הכלבה מתה ועד היום זכורה לי תמונת המשפחה מביאה אותה לקבורה, אבא מסיע אותה על מריצה, אמא, אחותי הקטנה ואני הולכות יחדיו ואנו קוברים אותה תחת עץ התות שעמד ליד הקבוץ.

רגבה

כשמלאו לי שש שנים הורי החליטו לעזוב את הקבוץ ועברנו למושב רגבה, ליד נהריה שבגליל המערבי. רגבה היא מושב שיתופי, כלומר כל משפחה חיה בבית משלה, האם מבשלת ודואגת לילדים, אך ענפי המשק משותפים, החברים עובדים במקום שאומרים להם, (סידור עבודה) ההכנסה מהעבודה נכנסת לקופת המושב וכל משפחה מקבלת לפי צרכיה.

זו הייתה תקופת הצנע, אחרי מלחמת השחרור לא היה במדינה כסף ומצרכי המזון נקנו על פי הקצבה, לכל משפחה היה פנקס נקודות וכמעט כל מצרך נקנה בכסף על פי הנקודות שהיו לו. כך היה לגבי: בשר, סוכר, קפה , שוקולד ועוד ועוד מצרכים. לא היה גם היצע גדול בחנויות כמו היום, היה לחם שחור או לבן, מבחר מצומצם של גבינות, של שתיה מתוקה, היו תחליפים לקפה, לסוכר, לביצים וכו'. זה היה משטר חריף מאד, זכורה לי נסיעה משפחתית, בה עצרה אותנו המשטרה לבדוק אם אין לנו מצרכים שאסור להחזיקם. לאבא שלי היו קרובים בהולנד ששלחו לנו משם חבילות מכל טוב: שוקולד, קפה, עוגיות טעימות, חגיגה של ממש.

ברגבה היינו קבוצת ילדים קטנה בטווח של כמה שנים בינינו. כל בקר נסענו באוטובוס לנהריה השכנה, שם למדנו בביה"ס. בחופשים היה עלינו לעבוד בענפי המשק השונים, זכורה לי עבודה בלול התרנגולות, בגן הירק כשיש צורך לעשב בין השורות, לקטוף את הירק או הפרי, כמו מלונים שהקליפה שלהם דוקרת ובכל פעם נשאנו כמה מלונים בזרועות חשופות והכנסנו אותם לשק, או שהיה עלינו לדלל גדולים שונים, כלומר לאחר הזריעה הם גדלים צפוף ויש ליצור ריווח בין שתיל ושתיל. הביאו אותו לשדה של תירס כשכל שתיל הוא בגובה של חצי מטר ומתוך האדמה היבשה משכנו ומשכנו עד שהשתיל יצא, כל כפות הידיים התאדמו מהמאמץ.

עבודה אחרת הייתה ברפת. הייתה חצר שאליה הפרות יצאו ובה הייתה שוקת גדולה מבטון, כמו בריכה, על מנת שהפרות ישתו ממנה. הכניסו אותנו לתוך השוקת – כארבעה ילדים וקרצפנו אותה כשכל הפרות סביבנו.

היו פעילויות חברתיות עם מדריכים, הלכנו לחוגים, יצאנו לטיולים, מסעות רגליים וקייטנות, למדנו להקים אוהלים בעזרת שמיכה, מוט, יתדות וחבלים, ללכת הליכת זיקית על חבל, זחילות ליליות באש לילה כשסביבנו מייללים תנים ואני חוצה בזחילה שדה מלא רגבים ואני מתה מפחד. וכמובן לימוד שירים עבריים, שירי ארץ ישראל, חגיגת חגים ועוד.

בזמננו החופשי נפגשנו בינינו, רכבנו על אופניים, נפגשנו בפינות נסתרות במשק, שחקנו קלאס, גולות, מחבואים, חמישה מקלות, תופסת ועוד. אספנו בולים, ניירות מוזהבים של שוקולד, תמונות שנקראו פרסים, ייבשנו פרחים, קראנו הרבה ספרים והאזנו לתכניות ששודרו ברדיו. כמובן הכנו גם שעורי בית. סביבנו היו הרבה בוסתנים, קטפנו תות פטל, תאנים, טפסנו על עצי תות ענקיים וקטפנו את הפרי הנפלא הזה ומלאנו בהם סירים מיוחדים, חזרנו הביתה מוכתמים בצבע התות.

הקטיף המעניין ביותר היה קטיף הסברס, שיח הצבר הוא קוצני מאד וכן הפרי עצמו, התקנו מקל ארוך אליו חיברנו קופסת שימורים ריקה וכך קטפנו את הפרי, גלגלנו אותו בחול כדי שהקוצים יצאו ונאכל את הפרי המתוק הזה, אך בכל זאת נמלאנו תמיד בקוצים בתוך הפה ובידיים ובמשך שעות עמלנו להוציא את הקוצים.

על יד המושב היה כפר ערבי ובכל יום נשות הכפר הגיעו לברז גדול בפתח המושב כדי למלא כדים במים לביתן ששם עוד לא היו ברזים, הן מלאו את הכדים והדליים , העמיסו את הכד על ראשן ובשתי הידיים גם נשאו את דליי המים, זה היה מחזה מאד מיוחד.

כפר גלים

כעבור שמונה שנים במושב רגבה עברתי ללמוד בבית ספר החקלאי. "כפר גלים" השוכן בחוף הכרמל דרומית לחיפה. כפר גלים היה מוסד חינוכי שחינך ללימודי חקלאות, עם דגש חברתי חזק. הייתה בו פנימייה, כלומר הוא כלל מגורים. כמו כן היו בו שטחים חקלאים, מבנים לגדולי עופות ובקר, מבני בית הספר, חדר אוכל ועוד מבני שירותים שונים, כמו כן היו בתים של עובדי הכפר.

בשנות החמישים והששים מערכת החינוך התנהלה כך: בית ספר יסודי מכתה א' עד ח' ובית ספר תיכון מכתה ט' עד י"ב. בבואנו לכפר בכתה ט' נקראנו אפסים, כעבור כמה ימים הבוגרים יותר ערכו לנו טקס השבעה : העירו אותנו בלילה, חלקו אותנו לקבוצות והיה עלינו לבצע משימות שונות כמו ללכת בבוץ, לרוץ, לצחצח שניים לתרנגולות או ללטף את הפרות. בתום המשימות האלה נערך טקס השבעה ומאז נקראנו אליפים. כתה י' נקראה – בטיחים, י"א – ג'מילים וי"ב – דליתים.

סדר היום היה – השכמה בשעה 6.30, מחצית התלמידים יוצאים לעבוד ומחציתם ללמוד. אחרי ארוחת הצהריים, אלה שעבדו הולכים ללמוד ואלה שלמדו יוצאים לעבודה, בגמר הלמודים והעבודה יש קצת זמן פנוי, אחר כך ארוחת ערב, זמן להכנת שעורים ופעילויות חברתיות שונות. כיבוי אורות בשעה עשר בערב.

ענפי העבודה שלי היו בלול – חלוקת אוכל לתרנגולות, ניקוי שוקת המים, איסוף ביצים ומיונן, הכנת התערובת, טיפול באפרוחים ועוד. ענף נוסף הוא גידול פרחים שהתמקד בגידול ציפורן. והוא כלל שתילת הצמחים, עישוב, קטיף, מיון הפרחים, הכנת הזרים למשלוח, הכנת ייחורים, שתילתם והטיפול בהם.

מלבד צוות המורים היו לכל שכבה מדריך ואם בית, תפקיד אם הבית היה בעיקר לדאוג לניקיון הפנימייה והחדרים, זאת כמובן בביצוענו, קרה לא אחת שאם הבית הגיעה לכתה והוציאה תלמיד שיבוא לנקות את החדר שלו. יחד עם המדריך היא גם השתתפה בפעילויות החברתיות, כמו חוגים, ערבי חברה, טיולים וניהול הוועדות השונות. אחד המדריכים הזכורים ביותר שלנו היה פוצ'ו הסופר שערך לנו מפגשים שונים ומשונים כמו לאסוף את כולנו, כלומר מעל 50 תלמידים בחדר מגורים קטן כשאנו יושבים על המיטות, כסאות, ארון, שולחן ועל החלון. הוא המחיז לנו מערכונים שונים אותם ביצעו המוכשרים שבחבורה.

אחד הערכים החשובים בבית הספר היה "שיטת כבוד" כלומר אין העתקות במבחנים, המורה מחלק את דפי המבחן ויוצא מהכיתה, אם היה ילד שהעתיק הוא היה מובא לברור חברתי. עד היום אם יושיבו אותי למבחן, לא יעלה על דעתי להביט לעבר השכן ולראות את התשובה.

עזרה הדדית גם היא הייתה ערך חשוב, הן בעבודה והן במגורים המשותפים. גרנו 4 בחדר, לכל אחד הייתה מיטה, שלחן כתיבה משותף וארון בגדים משותף עם תא בודד לכל אחד ועוד מתלה צר לבגדים. היו הרבה ועדות של החברה, אני תמיד הייתי בוועדת תרבות (גם היום כשאני גמלאית אני בוועדת תרבות של הגמלאים).

חגגנו חגים יחד, זכורים לי בעיקר החגים החקלאים כמו ט"ו בשבט ושבועות, בו כל ענף הביא את הביכורים מתוצרתו וכן תחרויות חקלאיות שונות. יצאנו לחופש בבית אחת לחמישה שבועות לששי שבת, כל פעם נשארו כמה כיתות כדי לעבוד בענפים ההכרחיים (בע"ח) וכמובן בימי ששי היו תכניות בעיקר זכורים לי ריקודי העם עם אריק שניגן על אקורדיון והמוני תלמידים רוקדים בחדר האוכל. היו בינינו תלמידים דרוזים שרקדו דבקה דרוזית וזה היה מרשים ביותר.

בכתה י"א החלו לבוא לכפר נציגי ישובים שונים על מנת לגייס אותנו לגרעיני נח"ל, אני הצטרפתי לגרעין שהלך להשלמת מושב  ניר חן בחבל לכיש, התגבשה קבוצת נוער ומדי פעם נסענו למושב, בסוף כתה י"ב ערכנו מסע להכרזת הגרעין, היינו במושב עד הגיוס, שם עבדנו וניהלנו חיי חברה מגוונים. בהמשך הבנים התגייסו ואנו הבנות התגייסנו חודש אחריהם, עברנו את הטירונות במחנה שמונים ליד פרדס חנה, הטירונות נמשכה כ 3 חודשים.

מאוחר יותר חזרתי למושב ונישאתי לאליעזר. נולדו לנו שלושה ילדים – הלה, אורית וליאור. היום יש לנו שבעה נכדים, נופר ועידן  שסיימו צבא, דור וטל משרתים היום בצבא, תומר בכתה י' והתאומים אופיר ושחף (בן ובת) בני שתים עשרה. חיינו במושב כעשרים שנה, אח"כ עברנו לקבוץ בצפון. משם למודיעין בה אנו חיים כבר 17 שנים.

הזוית האישית

רעיה סול:  סדרת המפגשים עם התלמידים הייתה מרנינה ומיוחדת. ישבתי עם נועם, תמר, יואב ואלי וניסיתי להעביר להם את אווירת הימים הרחוקים ההם, למן עליית הוריי לארץ ועד שרותי הצבאי. כמובן שמרגש לחזור לאותה תקופה, ויותר מכך לשתף בני נוער שהרבה מהעובדות והמנהגים היו זרים להם לחלוטין. לראות את תגובתם הנדהמת ולחוש ביתר שאת את השוני בין אז ועכשיו על כל רבדיו השונים. המפגשים עם בני נוער תמיד מרתקים ולדעת שהם צמאים לידע אותו הענקנו להם זה מחמם את הלב. בעיקר בימים בהם אנו המבוגרים חושבים שכל התעניינותם ונטייתם היא רק ראליטי ופרסום.

יבואו על הברכה יוזמי, מפעילי ושותפי הפרוייקט.

משוב הילדים המשתתפים בתכנית הקשר הרב דורי, אשר ליוו את רעיה במפגשים

תמר: היה לי מאוד כיף לשמוע את הסיפורים של רעיה במיוחד את הזיכרונות ילדות שלה איך היא הסתדרה במלחמות מה היא החוויה שלקחה איתה שהייתה בבית ספר לחקלאות.

נעם: היה לי כיף לשמוע את רעיה מספרת על החיים שלה ואיך היא הסתדרה וחיה בהם, אהבתי במיוחד את הסיפור על הפנימייה שהיא גרה בה כשלמדה בבית הספר והופתעתי לדעת שבפנימייה היא ישנה עם עוד שלוש בנות בחדר ושהיו להם 3 חליפות בלבד, כמו כן התפלאתי לדעת כי הלימודים שלהם התחלקו לשניים: לימודי חקלאות ולימודים רגילים. נהניתי מאוד בפרויקט הזה.

יואב: נהניתי לשמוע את רעיה, הסיפורים שלה היו מעניינים, אהבתי מאוד את הסיפורים על המלחמות שעברה, התפלאתי לשמוע כי היו אנשים שעברו ברחוב ואמרו לכבות את האור ושהיה להם רק חדר אוכל אחד. הפרויקט היה מעניין מאוד.

אלי: היה מהנה ללמוד על הדור הקודם, הסיפורים היו מעניינים ומעוררי השראה, אהבתי את סיפורי המלחמות כי הם היו מותחים.