מאגר סיפורי מורשת

שמי ציונה ברקוביץ-גולדנר, נולדתי בשנת 1943 ברומניה בעיר יאסי. עליתי לארץ בשנת 1949.

נולדתי כנכדה ראשונה במשפחה. האח של אמי היה פעיל בתנועה הציונית ברומניה וגם לימד עברית במחתרת והוא הציע את השם ציונה שהתקבל ע"י הורי. נולדתי ברומניה בעיר יאסי. בשנת 1944 עברנו לעיר הבירה בוקרשט ושם לפי סיפורי הורי שכרנו בית גדול בתוך פארק ובו גרנו עד לעליתנו לישראל בשנת 1949.

חיינו בקהילת יהודי בוקרשט

בעיר בוקרשט היו בתי כנסת רבים כי היתה שם קהילה יהודית גדולה. בית הכנסת המרכזי שקיים עד היום ושוקם לאחרונה שמו "קורל". להורי אנוצה ואייזיק הייתה חנות למכירת בדים בשכונה היהודית.

בשבתות היינו נפגשים כל המשפחה בבית הסבתא ואוכלים יחד צהריים. מקומות המפגש של היהודים היו בעיקר בבית הכנסת.

"חרף הגזרות שהונחתו על הקהילה היהודית, הגירושים לטרנסניסטריה וההגירה, האוכלוסייה גדלה כמותית, בעיקר בגלל גירוש היהודים מהכפרים ומהעיירות השכנות – בשנת 1942 היו בבוקרשט 98,048 יהודים שהיוו 9.9% מהאוכלוסייה. בקהילה היהודית של בוקרשט פעל המנהיג הציוני אברהם לייבה זיסו שגם תוך כדי מלחמת העולם השנייה הצליח לארגן את יציאתן של ספינות מעפילים לארץ ישראל, חלקן טבעו או הוטבעו בדרך. לקהילה הצטרפו כמה מצנחני היישוב שבעזרת הארגונים המקומיים גם יצרו מערכות הגנה על השכונות היהודיות לתקופת המעבר משלטון אנטונסקו לשלטון הקומוניסטי וגם עסקו בארגון העלייה לאחר מכן". (ויקיפדיה)

העלייה לישראל

בשנת 1949 עליתי עם הורי לישראל. עלינו באנייה דרך הים השחור. השיט ארך שלושה ימים. האנייה הייתה אניית מעפילים מאד צפופה והמיטות היו מסודרות זו מעל זו לגובה. הגענו לנמל חיפה ומשם הסיעו אותנו במשאית לבית העולים בכפר יונה.

כשעלינו לארץ הייתי בת שש. זכור לי במיוחד הצריף הענק שאליו הוכנסו הרבה מאד עולים. היו בו מיטות צבאיות וארגזי תפוזים הפוכים לישיבה. כל המבוגרים בעיקר האמהות השכיבו את הילדים והן ישבו ובכו – הקליטה לא הייתה קלה. בישראל נולדה אחותי אורה, שהיא "צברית" – ילידת ישראל.

הזוית האישית

מפגש סיום חגיגי למפגשי תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר עליות ברמת גן