מאגר סיפורי מורשת

בית ומשפחה

נולדתי בתום מלחמת העולם השנייה, ב 28.10.1944 בעיר צרנוביץ.

הורי צילי ואוסיאס ליברמן יחד עם סביי בוציקה ויצחק סימאק חזרו אז לצרנוביץ לאחר ארבע שנים במחנה טראנסאיסטריה (פירושו: מעבר לנהר הניסטר).

העיר הייתה תחת עוצר של הצבא הרוסי, ללא חשמל ומים זורמים. הלידה נערכה בבית חולים, לאור נרות .

שואה

בחורף הראשון של מלחמת העולם השנייה גרשו הגרמנים, בשיתוף פעולה עם האוקראינים, את משפחתי מצ'רנוביץ למחנה טראנסאיסטריה. האנשים במחנה גורשו מבתיהם כאשר בידיהם דברים ספורים שיכלו לשאת עמם בלבד, ללא מזון וכמעט ללא בגדים לחורף הקשה שהתחיל .

כמה מאות יהודים, בניהם ילדים קטנים וזקנים, הוצעדו דרך השדות קילומטרים רבים ללא הפסקה. לאחר הלילה הראשון, בכפור בשדה הפתוח, מתו יותר מרבע מהאנשים.

אמי גורשה כאשר היא בחודשים הראשונים של ההיריון, לבושה בחלוק קטיפה בלבד. קשה לתאר את השנים במחנה.

בילדותי שמעתי הרבה שיחות בין הורי וחבריהם ששרדו את המחנה, ואחר כך קראתי ספרות בנושא.

למרות הרעב והקור, החיים המשיכו ונולדה הבת הראשונה של הורי, אסתר שמה. הודות להרבה עזרה הדדית בין האנשים, הילדה שרדה במחנה במשך שנתיים וחצי קשות ביותר. אמי סרגה את הסוודר הקטון משאריות צמר שקיבלה מאנשים שונים וכך חיממה את התינוקת שלה.

בתקופה זו התארגן במחנה בית חולים שדה ואבא התחיל לעבוד בו, וכתוצאה מכך התחיל להיות קצת יותר אוכל בבית. אסתר הקטנה, שבכלל לא הורגלה לפירות טריים, קיבלה קלקול כיבה חריף שניתן היה לרפא בתרופות פשוטות, אך במחנה לא היו כמעט תרופות.

צחוק הגורל ,דווקא לאחר שתנאי המחייה השתפרו קצת, נפטרה אסתר, הבת הבכורה של הורי.

אמי שמרה את הסוודר כמזכרת יחידה מהילדה שאיננה …

לאחר שמחנה טראנסאיסטריה שוחרר על ידי הצבא האדום, משפחתי חזרה לעיר צ'רנוביץ ובה נולדתי.

העיר הייתה תחת עוצר של הצבא הרוסי ללא חשמל ומים זורמים. הלידה נערכה בבית חולים, לאור נרות .

עלייה

בשנת 1945 הורי עברו לרומניה מתוך כוונה לעלות משם ארצה.

לאכזבתם הרבה שליח העליה מטעם הסוכנות היהודית סירב לעלותם בגלל שבמחנה חלו בטיפוס (האמת היא שהסוכנות רצתה להעלות אז אנשים בריאים וצעירים שיקדמו את המדינה בדרך ) ולכן כל המשפחה נשארה לגור בעיר הבירה בוקרשט.

במשך כל השנים שגרנו שם הסיסמא של הורי הייתה " לא כדאי, הרי אנחנו עולים לארץ ישראל " : לא קונים פסנתר – אי אפשר לקחת… לא קונים מחליקיים – בישראל אין קרח.

אני הייתי מאושרת מהמחשבה שסוף סוף אגיע למקום שהטמפרטורה לא יורדת מתחת ל-5 מעלות (בחורף הזה , דווקא כן ירדה) ורגליי לא יקפאו מקור למרות נעליי הפרווה.

ב 1.9.1961, ביום הראשון של שנת הלימודים האחרונה בתיכון ליוו אותי חברי לתחנת הרכבת של בוקרשט בדרכי למדינת ישראל !

אהבה בישראל

בפורים 1962, חצי שנה לפני שהגעתי ארצה הכרתי בחור חכם ושנון – דני גולדשמיד.

אני הייתי עולה חדשה שלא ידעה כלל עברית, בשמינית ,לפני בגרויות . בעזרת החבר ה"צבר" הצלחתי לעבור גם את הבחינה בתנ"ך : דני הקריא לי פסוקים, פירש אותם , ואני רשמתי באותיות לטיניות את המילים העבריות.

לפי המלצתו החמה של דני התגייסתי בדצמבר 1962, למרות שלא הייתי חייבת , על מנת להפוך ל"צברית" .

לאחר ארבע שנים של חיזורים התחתנו ועברתי לגור בתל אביב.

היינו נשואים 43 שנים, נולדו לנו שתי בנות מקסימות, וארבעה נכדים עוד יותר מקסימים – דעה אובייקטיבית כמובן …

במשך שנות הנישואים "חרשנו את הגלובוס" באין ספור טיולים (בכל היבשות בלבד הקוטב הצפוני).

את הארץ הכרתי בדרך הנכונה ביותר: טיולים רגליים ברחבי הארץ. עד היום אני משתתפת בחוג משוטטים שפעולתו הסדירה החלה לפני 37 שנים.

סוף סיפור האהבה

לצערי הרב, ב 7.1.2009 הסתיים סיפור האהבה כאשר דני נפטר אחרי 3 וחצי שנים של קרב פנים אל פנים, עם הרבה ציניות וצחוק, עם מחלת סרטן המעי הגס.

הוא השאיר לי ולבנותיי מעטפה שכללה :

1. נוסח מדויק למודעת אבל.
2. הספד עצמי – שביתי הבכורה הקריאה בלוויה וקהל המלווים הרב בכה וצחק גם יחד – כיאה לדני גולדשמיד.
3. המלצה מחייבת לי ולבנותיי להמשך חיים רגילים : עד תום החודש הראשון היה עלינו לבקר בהצגת תאטרון, בסרט, ובמופע מחול .

התוכן של העיזבון המיוחד שהשאיר דני גולדשמיד תפס כנפיים, התפרסם בעיתון מעריב, ובבלוגים שונים בארץ ובחו"ל. התמונה המצורפת פורסמה במאמר בעיתון מעריב שכלל את ההספד המיוחד.

זיכרון מאירוע משמעותי במדינת ישראל

ביום רביעי 7.6.1967 בהיותי באוטובוס ברחוב דיזינגוף שמעתי בחדשות שחילינו הגיעו לכותל המערבי . האוטובוס עצר לרגע באמצע הרחוב ורוב הנוסעים בכו מרוב התרגשות ושמחה.

ב-4 בנובמבר 1995, בהיותנו אצל חברים טובים שזה עתה חזרנו יחד מטיול באינדונזיה, בדיוק בזמן הרמת הכוסית לטיולים היפים שבדרך, שמענו ידיעה נוראה על התנקשות בחיי ראש הממשלה יצחק רבין .

אני פרצתי בבכי והייתי מזועזעת במיוחד מהעובדה שהרצח הנוראי בוצע על ידי יהודי, בן העם שלי .

הייתי מזועזעת בעיקר בגלל שבתודעתי האמנתי שאירוע כזה לא יכול לקרות בעם היהודי.

הטבעתי חותם במדינת ישראל

אני מרצה לביטוח פנסיוני "וגידלתי" אין ספור דורות של יועצי ביטוח חכמים ומקצועיים בבנקים ובחברות ביטוח.

את החותם העיקרי אני מקווה שעשיתי על ידי חינוך ילדי ונכדי לאהבת הארץ והאדם בה.

מצגת על סיפור חייה של דיטה גולדשמיט